<h1>שו"ת הרשב"א חלק ו</h1>
רשב"א
<h2> א</h2>
(א) שאלה על ענין שאירע בראובן ששדך בתו לבנו של שמעון. ובא שמעון ונתן לה קידושין בפני אביה בשביל בנו. ואח"ך [ואח"כ] לא איסתייעא מילתא ולא עלה הזיווג. ורצה ראובן להשיאה לאחר ואמר לה שמעון אל תשיא אותה כי אני קדשתיה בעבור בני. והיו ג' עדים א' מת וא' בפנינו ואחד במ"ה [= במדינת הים]. ובא העד הא' ואמר שנתן קדושין ובפני שנים אחרים. ונתנו גט אל הנערה והשיאו אותה תוך ג' חדשים. וגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו עירוקיה מסתייה כלה זו. שלא ברכו ברכת אירוסין והיא אסורה לו כנדה. מי אמרינן בהפרשה סגי ליה ולא חיישינן שמא יבוא עליה כיון דאסורה לו? כדרך שאמרו במעוברת חבירו ובמינקת חבירו לא שותות ומשום דאין חוששין שמא יבוא עליה. או דילמא סוטה שאני דאסורה דבר תורה היא? זה נר' תורף שאלותיך אף על פי שבא בלשון אחר.
(ב) תשובה תחלה אומר אני כי מעולם שאלה זו לא באה לידי עד עתה. ועתה אני אומר שלא בארת לי בה כל הצורך. שלא בארת אם יש עדים שהבן עשה שליח אי נמי דארצי קמיה מעיקרא. דאי לא לא חיישינן ליה משום לא דחציף [נראה שצ"ל דלא חציף] איניש לשוויה שליחא. גם לא בארת אם ראובן או בתו מודים שקדשה כמ"ש [= כמו שהעידום] אם לא. כי משמעות השאלה יראה שאינם מודים. דאי לא למה הוצרך עתה העד הא' להעיד כיון שהם מודים. אלא ודאי נראה שהנערה ואביה מכחישין העד החי שבא להעיד. וא"כ שלא כדין נתן גט. דקי"ל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וא"כ מי שהצריכה גט טעה בתרתי. חדא שאפי' קדשה שמעון ממש לבנו בפני עדים אין חוששין לאותם קידושין. כדאמרינן בפ' ב' דקידושין (ד' מ"ה ע"ב) דילמא ארצויי ארצי קמיה לא חיישינן. דלא חציף אינש לשווי אבא שליח. ועוד דאין כאן אלא ע"א ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכל מי שהצריכה גט טעה ונמצא הגט בטל. וכל שהגט בטל גם היא אינה צריכה להמתין. דאין זו גרושה מאישה אלא מאיש א*חר ואפי' ריח הגט אין בו ומותרת לכהן ולקרוביו. והאיך צריכה להמתין ואין זו בכלל גזרותיו של ר"מ. שהרי ידוע לכל שהגט הזה אינו מגרש ואינו כלום. וכאותה ששנינו בפ' האשה רבה (יבמות ד' צ"ב) אף על פי שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה נאמן לתורתך נאמן למעלתך עושה משמרת שלום למשמרתך. הכותב שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.
<h2> ב</h2>
(א) שאלה המקדש בטבעת שאולה מה דינו? ואם יש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו? כי יש קצת מביאין ראיה מהשאילני חלוקך ומ"ק.
(ב) תשובה כבר נשאלתי על דבר זה ואמרתי דאינה מקודשת. שהוא אינו יכול ליתנו לה לגמרי. שהרי לא נתנו המשאיל ולא מכרה לו. וא"כ אין זו אלא שאלה ושאלה בעיניו חוזרת. ומחלוק אין ראיה כלל. דהתם כיון שהודיעו שהוא הולך לבקר את אביו הרי הוא כנותן לו רשות שיקרענו אל אביו אם ימות. וגם הוא אינו נותנו לו ולא מכרו לו ושיתן לו דמיו או חליפין או שיקרענו ויתפרנו ויחזירנו לו בעיניו. וכדאיתא התם. והכא נמי לא השאילו אלא לקדש את האשה ואח"כ יחזירנו לו ואם יועילו הקידושין בכך לחיי. ואם לא יועילו אין למשאיל בכך כלום. או שמא סבור היה שהמקדש בטבעת שאולה לפי שעה יועיל ויקנה בו את האשה. דלאו כ"ע דינא גמירי. ואם נפשך לומר מ"מ תתקדש באותה הנאה דהיא מתקשטת בו דשויא שוה פרוטה. לא היא! חדא שהיא סבורה שהטבעת שלו ונתנה לה לגמרי. ואלו ידעה שאינו נותן לה לגמרי לא היתה מתקדשת לו וקידושי טעות נינהו. ועוד דאפי' אמר לה שהיא שאולה כיון שנתנה לחזרה הרי זה כמי שאומר ע"מ שתחזירהו לי דאינה מקודשת. כדאמר התם דאשה אינה מקודשת כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. ומיהו אם השאילו לה לזמן מרובה שההנאה מאותו זמן שוה פרוטה ואמר לה בפירוש התקדשי לי בהנאת קשוט טבעת זו של זמן פלוני הרי זו מקודשת. שלא בגופה של טבעת הוא מקדשה אלא בהנאתו. וכענין שאמרו במקדש במלוה שאינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת. שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.
<h2> ג</h2>
(א) שאלה מי שהוציא קול על אשה שהיא מקודשת. אם יכולים ב"ד להחרים חרם גמור על מי שטוען דבר שאינו? ומי שיודע כלום שיבוא ויגיד? לפי שחרם תקנת הגאונים היא ושמא אינה אלא בטענת ממון.
(ב) תשובה נראים לי הדברים ק"ו. אם בשביל ממון הקהל מחרימים משום תקנת עגונא ומשום תקנת ממזרים לא כ"ש. וכמה תקנות התקינו משום עגונות. ועוד אמרו שאין טענת אונס בגיטין אף על גב דמדינא יש בהם טענת אונס כבממון. וכ"ש כאן דאם אנו אומרין כך עשינו בנותיו של אברהם אבינו הפקר! ויותר מזה נראה לי שאלו טוען אני קדשתיה כופין אותו ב"ד לברר טענותיו כדי שלא תתעגן. ואמרינן נמי יכולה היא שתאמר לו אני לא פסקתי על עצמי או כנוס או פטור. וכאן אומרת לו ברור או זכור וכנוס או פטור. ואם יאמר אכנוס בלי שיברר נמצאת בת גדולים נשאת למי שאינו הגון לה או תתעגן לעולם. כ"ש זו שמתעגנת מחמת קולו של זה שאינו הגון. עד שנברר שנתקדשה לו. שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.
<h2> ד</h2>
(א) שאלה ראובן שהיה חייב אלף דינר בשטר חוב לגוי. ולא חתמה בו אשתו. וכשבא הגוי ליפרע מנכסי ראובן. הוציאה אשתו של ראובן כתובתה בערכאות של גוים שהיה מוקדם לשטר חוב. וגבתה כתובתה כל הנכסים שנמצאו לראובן בעלה. ועכשיו הוציא שמעון שטר חוב על ראובן הנז' ונתרעם ממנו בדיני ישראל. וראובן טוען שאין לו כלום שכל נכסיו גבתה אשתו שהגבה לה הגזבר בערכאותי'. ושמעון טוען שאותה הגוביינא שלא כדין נעשית לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים. הדין עם מי?
(ב) תשובה מסתברא שהדין עם שמעון. והאמת אמר שאותה גוביינא שלא כדין נעשית. ומה שגבתה לא גבתה. כבעל חוב שגבה קודם ממנו [זמנו] מה שגבה לא גבה. וכ"ש כתובה דשמא לא תבוא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה ומה שאמרת משם הרב בעל העיטור דנדונייא נתנה לגבות מחיים. אין דעתי נוטה לכך. שכלם מכניסות לבעל שלא יפרע ממנו אלא או באלמנות או בגירושין. ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נדוניא ותוספת ביחד ואין מחלקין בזמן פרעונם. וזה נראה לי ברור.
<h2> ה</h2>
(א) שתובעת כתובתה בפרי מה שלא מחלה לב"ד דלירידא. עמדתי על תביעת האלמנה שתובעת כתובתה בפרי מה שלא מחלה לבעלה שהם אלף ומאתים דינר מלבד מה שמחלה. וכן עמדתי על נוסח צואת בעלה ומינוי האפטרופוס. וכן על טענת היורשים והאלמנה ועל הדעות החלוקין שבין הדיינין. ואף על פי שהדברים ארוכים מתוך כללם אני אומר שהדין עם האלמנה מכמה צדדין. הא' שהרי הבעל זכה לה מזונות בנכסיו בלא זמן. ומתוך הזמן משמע שזכה לה אותן המזונות כל זמן שתמשך האפוטרופסות בידה. ועוד שכל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונות סתם כל זמן שצריך למזונות משמע. וכמי שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינין. שאסור בהם לעולם. וכדאמר בפ"ג דנדרים נודרין להרגים. היכי נדר אמר רב עמרם אמר רב דאמר יאסרו פירות עולם עלי אם אינם של בית המלך. ואקשינן כיון דאמר יאסרו איתסור כל פירי דעלמא עלויה. ופרקינן באומר היום. אלמא כל סתם כל עולם דמי. הכא נמי כל שמזכה לאיש מזונות בנכסיו לעולם משמע. ועוד שהדברים ברורים שמקצת כסף הנשאר ככל הכסף למזונות. דלית לן כר"ש דאמר מקצת הכסף אינו ככל הכסף (כתובות ד' צ"ח ע"א). וכדאמרי' התם ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא בכתובתה. אתא לקמיה דרבא. אמר לית דחש ליה להא דר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. וכן הסכימו כל גדולי המורים ז"ל. ואף על דברי הריא"ף ז"ל עמד הרמב"ן ז"ל ופירשו. שלא עלה על דעת הרב ז"ל להיות מקצת הגבוי ככל הכסף. ומאי דקאמרי' התם בפ' אף על פי תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה לתובעת. ופי' הרב ז"ל תובעת תוספת מפסדת מזונות כתובעת כתובתה. כך דעתו לומר כשם שמפסדת מזונות בתביעת העיקר אעפ"י שלא הספיקה לגבות ה"ה בנזונת מחמת התוספת. אם תבעה התוספת בב"ד כאלו גבתה מזונותיה. וקמ"ל שלא תאמר דעיקר כתובתה שהוא תנאי ב"ד הוא דהויא תביעה כגביה. אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כתוב דעלמא. ולא תהא כגביה. ותיזון עד שעת גוביינא. קמ"ל. ועוד שקרוב לומר הדבר שכל שלא מחלה כל מה שכתוב בכתובתה לא מחלה מזונותיה. ואין אומרים שהמזונות תלויין בעיקר כתובתה בלבד שהם מנה מאתים. אבדה מזונותיה. שהרי אפי' לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה מאתים לא אבדה מזונותיה. ואעפ"י שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים. אף אנו נאמר כן בנדוניא. ואם נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה. י"ל דאף נדוניא בכלל דברי ר' ינאי. וכן פירשו קצת המפרשים. ועל כרחנו יש לנו להודות להם במקצת מ"ש ר' ינאי דהא קאמרינן נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועל כרחנו אם מחלה כתובתה סתם או מכרה סתם גם הנדוניא בכלל. וא"כ י"ל דמאי דקאמר רבין בר חנינא משמיה דר' אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה. כל מה שכתוב בכתובתה קאמר. והבו דלא לוסיף עלה. דהא אמר רב חסדא אם לאו דרבין בר חנינא משמיה דגברא רבה אמרה הוה אמינא משיב רעה תחת טובה וכו'. ועוד דכל שמחלה סתם קצת מכתובתה אני אומר מן הנדוניא מחלה. שאם תאמר כדברי הטוען דכל שלא טרחה בו כגון מנה מאתים או תוספת מוחלת תחילה. אדרבא נבא ונאמר דכל שלא תפסיד בה מזונות מחלה. ולא מחלה מה שתפסיד בה מזונות. וא"ת שאין האשה בקיאה. אף אנו נאמר שאינה יודעת מה בין עיקר כתובתה ותוספת כתובה לנדוניא. ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה. דהיא קרויה בעל השטר ויד בעל השטר על התחתונה. מסתברא דבמקום זה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה. לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת. וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה. ואינו דומה למה שאמרו בפ' גט פשוט אמר רבא שטר לי בידך פרוע. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר א'. אם טען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה. אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן. י"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו. ותדע מדאמ' לי' התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו בתמיהא. וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה. אלמא יש הפרש בין אומר שטר יש לך בידי פרוע לנותן שטרו. וכן י"ל שה"ה במוחל.
<h2> ו</h2>
(א) שאלת ראובן ושמעון אחים. ומת שמעון והניח אלמנתו ובת א' קטנה. ויצאה האלמנה עם הבת לדור במקום אחר ואח"כ מת ראובן ובן ובת אין לו ואין לו יורש אלא אותה בת שמעון. ועמדה אלמנת ראובן בב"ד ותבעה כתובתה מנכסי ראובן בעלה. והשביעוה והגבוה כתובתה אחר שהכריזו בבית הכנסת שכל מי שיש לו שום זכות באותן נכסים שיראה טענותיו בפני ב"ד כמנהג המדינה. ולא הספיקו כל נכסיו לכל כתובתה. ועשו לה ב"ד שטר שבכל מקום שתמצא מנכסי בעלה שתגבה מהם עד תשלום כתובתה. וכשגדלה בת שמעון ובאה ואמרה שכל מה שעשו ב"ד בטל. לפי ששנים מאותו ב"ד היו בני אחיות ואין דיניהם דין ואפי' בשבועתה אין ממש כאלו לא נשבעה בפני ב"ד. ועוד שלא העמידו לה אפוטרופוס לחזר אחר זכותה. הודיעני אם מה שנשבעה נשבעה או לא? כיון שהא' מן הג' כשר עם כל א' וא' מהשנים הנ"ל כאילו הוא והא' מהם דנו. והוו להו כשנים שדנו שדיניהם דין או לא?
(ב) תשובה הדין עם אותה היורשת. דכיון ששנים מן הג' קרובים זה לזה אין דיניהם דין. ומה שאמרת דלהוו כשנים שדנו שדיניהם דין אין הדבר כן. דאנן לא קי"ל כשמואל דאמר בכתובות (ד' כ"ב) שנים שדנו דיניהם דין אלא אין דיניהם דין. וכן תמצא להריא"ף ז"ל בפ' האשה שנתארמלה. ולא עוד אלא אפי' לשמואל כה"ג אין דיניהם דין כיון שמקצת הב"ד פסול בטל. דומיא דעדים דאפי' ג' אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ומה שנשבעה לא נשבעה שהרי צריכה לישבע בב"ד ואין כאן ב"ד. והא דגרסינן בגיטין פ' השולח אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דמשמע דאפי' נשבעה שלא בב"ד הויא שבועה. ליתא! דאיכא דמפרש התם דתרווייהו קאמר ליה דתעביד אדרה בב"ד ועוד דאשבעה חוץ לב"ד. ואיכא מאן דמפרש דה"ק: עשה לה מה שירצו היתומים או אדרה בב"ד או אשבעה שלא בנקיטת חפץ שלא בב"ד איזה מהם שירצו היתומים. ולזה דעתי נוטה. ולפיכך צריכה היא עוד להיות נודדת בב"ד ולאסור עצמה בכל פירות חוץ מפת וכיוצא בזה אם נטלה משל בעל כלום:
<h2> ז</h2>
(א) עוד אמרת ששמעון הנז' מכר שני מקומות ישיבה שהיו לו בבית הכנסת לראובן אחיו הנז'. וזכו ב"ד הנז' הא' לאלמנת ראובן והשני היה בבית הכנסת של הנשים. ואלמנת ראובן הלכה והחזיקה בו מכח אותו ב"ד שכתבו לה שבכל מקום שתמצא מנכסי ראובן הנז' תגבה מהם מותר כתובתה וישבה באותו מקום ישיבה ימים רבים. ועכשיו באה אלמנת שמעון לגבות מהם כתובתה שהיא קדמה לקנייתו של ראובן. שהמנהג במדינה ובהסכמת הקהל שכל מכר או גביה שיעשה במדינה מכריזין בבית הכנסת כל מי שיש לו זכות על אותו קרקע או שום שעבוד שיביא בב"ד ראיותיו עד ט"ו ימים וכל שאינו מביא תוך אותו זמן בטלים זכיותיו. וכשהגבו לאלמנת ראובן מה שהגבו הכריזו בב"ד כראוי כפי התקנה. ואלמנת שמעון לא ערערה ולא הביאה ראיותיה תוך אותו זמן. וטוענת אלמנת שמעון כי אותה תקנה לא נעשית על הנשים כי האשה יושבת בביתה ואינה יודעת בהכרזה. ואלמנת ראובן טוענת דבין לאנשים בין לנשים נעשית הודיעני הדין עם מי.
(ב) תשובה שורת הדין עם אלמנת שמעון שהיא קודמת ותטרוף מן הלקוחות. אבל הסכמת הקהל מבטלת ההלכה דרשאין בני העיר להתנות ביניהם כל מה שירצו. ומה אני יכול לדון על הסכמתכם אתם המסכימים ואתם היודעים בטיב ההסכמה אם היא נוהגת בין באנשים בין בנשים או באנשים ולא בנשים. או באותם שהיו בעיר בשעת ההכרזה או אפי' באותם שאינם בתוך העיר בשעת ההכרזה. לפי שאנו [כשצ"ל שאני] רואה שאלמנת שמעון לא היתה בשעת הגוביינא שכבר יצאו היא ובתה לדור במקום אחר. גם אני מסופק בהסכמתכם אם היא נוהגת בכל ענין. שהרי כל מה שעשו אותו ב"ד בטל מפני שהיו קרובים זה לזה. וא"כ כיון שהגוביינא בטלה היאך תועיל ההכרזה? אתם דונו על פי מה שידעתם שמתפשטת ההסכמה. גם מה שאמרה שהסכימו הקהל לדון אפי' שני קרובים ובלבד שלא יהא שם שלישי שלא יהא קרוב לא לזה ולא לזה. יוכל אדם לערער בזה אחר הסכמת הקהל או לא?
(ג) גם זה פשוט שאין לאחר הסכמת הקהל כלום. וכן נהגו כל הקהילות בעניני המסים שדנין באנשי העיר ומביאין ראיה מאנשי העיר אף על פי שהם קרובים לדיינים ולנדונין. ולא עוד אלא שהב"ד והעדים נוגעים בעדותן ובדינן ומעידין לעצמם. וכל זה מדין הסכמת הקהל.
<h2> ח</h2>
(א) ולענין מי שאבדה כתובתה בין גרושה בין נתאלמנה בכל מקום שכותבין כתובה אינה גובה. וכמ"ש הריא"ף ז"ל בפ' הכותב. ואפי' יש לה עדים שהכניסה לו כך וכך בנדוניתא כל שאין שטר הכתובה בידה הבעל נאמן לומר פרעתיה. אלא שיש עליו שבועת היסת ככופר. ואם מת הבעל טוענין בשביל היתומים.
<h2> ט</h2>
(א) (א"ה ה"ה [= אמר המגיה התשובה הזו] בח"ד תוך סי' קכ"ב).
<h2> י</h2>
(א) (א"ה ה"ה בחלק א' סימן תתקס"ב).
<h2> יא</h2>
(א) (א"ה ה"ה [= אמר המגיה התשובה הזו] בח"ד [= בחלק ד'] סי' מ"ו).
<h2> יב</h2>
(א) (א"ה ה"ה [= אמר המגיה התשובה הזו] בחלק ה' סי' ע"ה).
<h2> יג</h2>
(א) (א"ה בח"ג [= בחלק ג'] סי' של"ט).
<h2> יד</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' ש"מ).
<h2> טו</h2>
(א) שאלת יבמה שנשאת ואח"כ אמרו לה שעדיין היבם קיים. והוציאוה ב"ד מתחת בעלה והלכה אחר היבם לחלוץ לה וחלץ לה והלך. ואחד מן החכמים מתירין אותה לחזור אל הבעל ואתה אסרת ואמרת שאין דעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל כן. והמתיר הזה סומך על דברי הגאון מר יהודאי ז"ל שהתירה לחזור אחר הבעל לאחר שיחלוץ לה היבם וטען שאף הריא"ף והרמב"ם ז"ל מתירין. ושאלת להודיעך דעתי אם הריא"ף והרמב"ם ז"ל דעתם להתיר אם לאו.
(ב) תשובה איני רואה מקום לשאלה זו שדברי הריא"ף ז"ל מפורשים הם במקומם בפ' האשה רבה לאסור אפי' ביש לה בנים. וחולק הוא שם על דברי הגאון ז"ל מתוך הגמ' דמתוך הירושלמי וכן הרמב"ם ז"ל. וזיל קרי בי רב הוא ומי יוכל לחלוק על המפורסם זולתי אם ינתן הספר ע"י איש אשר יאמר לא ידעתי ספר. באמת הריא"ף והרמב"ם ז"ל דעתם לאסור אפי' במקום בנים בלי שום ספק והאמת אתם כפי דעתנו.
<h2> טז</h2>
(א) (א"ה בח"ג [= בחלק ג'] סי' שע"ט).
<h2> יז</h2>
(א) (א"ה בח"ד [= בחלק ד'] סי' ל"ו).
<h2> יח</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' ל"ז).
<h2> יט</h2>
(א) סוגיא בפ"ק יבמות (ד' ט' ע"א) והא איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן. משמע מהכא דפשיטא ליה לר"ע דחייבי לאוין פטירי מחליצה ויבום כמו בחייבי כריתות. וזה פלא אמאי לא אמרינן לר"ע דליתי עשה ולדחי לא תעשה?
(ב) תשובה ודאי לפי מה שאמור בגמרין טעמא דר"ע דפטר חייבי לאוין מחליצה ויבום משום דחייבי לאוין כחייבי כריתות נינהו לדידיה. וכדאמרינן בהדיא בשלהי פ' הערל (יבמות ד' ע"ט ע"ב) גבי מתני' דאמר ר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ. ואמרי' בגמ' מכדי שמעינן ליה לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו. והכא נמי מפורש בסנהדרין פ' ד' מיתות (ד' פ' ע"ב) בהדיא דטעמיה דר"ע משום דכחייבי כריתות נינהו. והדין נותן דכיון דלדידיה חייבי לאוין כחייבי כריתות וחד דינא אית להון. וכתיב ועלתה יבמתו ודרשינן כל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. דמאי אמרת חייבי כריתות הוא דאינה עולה לחליצה הא חייבי לאוין עולה כדאמרינן בגמ'. לא היא! דלדידן היינו טעמא משום דחייבי לאוין תופסים בהו קידושין וקרי בהו ולקחה לו לאשה וחייבי כריתות לא קרינא בהו כלל ולקחה לו. אבל לר"ע מ"ש דהכא והכא אין קידושין תופסין בה ולא קרינא בחד מינייהו ולקחה. וכיון דחדא מינייהו אינה עולה ליבום אידך נמי אינה עולה. ולדידיה על כרחין לית ליה יבמתו יבמתו ריבה דהי מנייהו מפקת והי מינייהו מצרכת חליצה. דהא לגבי חליצה ליכא קילותא דנימא חייבי כריתות דחמירי לא סלקן לחליצה חייבי לאוין דקילי סלקן. אלא לדידן הוא דמחלקין בינייהו משום דהכא שייכי קידושין והכא לא שייכי כדקאמרן והילכך מפקינן חדא ומרבינן חדא. והכין משמע בגמ' ובירושלמי נמי משמע הכי דכל עיקר אלמנה לכ"ג שעולה לחליצה אינו אלא משום דתופסין בה קדושין. דגרסינן התם ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא אלמנה לכ"ג מהו שתהא צריכה חליצה? אמר אפשר לומר קידושין תופסין בה ואת אמרת אינה צריכה חליצה! וכיון שכן תו ליכא לאקשויי לר"ע ליתי עשה ולדחי ל"ת. דרחמנא אפקיה דעבדינהו לחייבי לאוין הכא כחייבי כריתות. ומיהו בירושלמי מצאתי דמפרש טעמא אחרי*נא לר"ע ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. אין לי אלא אחות אשתו שאר כל עריות מנין? ר' זעירא בשם ר' יוסא בן חנינא ק"ו מה אחות אשתו מיוחדת ערוה שיש לה היתר אחר איסורא הרי היא אסורה להתייבם שאר כל העריות שאין להן היתר לאחר איסורן לא כ"ש. מה זו ערוה פוטרת צרתה אף כל שאר העריות [פוטרות] פוטרת צרותיהן עד כדון כר"ע. פי' דבכלל זה אפי' עריות דחייבי לאוין איתנהו דאינהו נמי אין בהן היתר לאחר איסורן כר' ישמעאל. תני ר' ישמעאל ק"ו מה אחות אשתו מיוחדת ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שנגתה חטאת הרי היא אסורה להתיבם. מה נפק מביניהון אלמנה לכ"ג. מאן דמר [דאמר] ערוה שיש לה היתר לאחר איסורא הרי היא אסורה להתיבם. וזו הואיל ואין לה היתר לאחר איסורא אסורה להתיבם. מאן דאמר ערוה שחייבין וכו' זו מותרת להתייבם. אלמא משמע דלר"ע אלמנה לכ"ג יליף לה מאחות אשה וחד דינא אית להון אף לחליצה. דאלמנה כשאר העריות משוי לה. דכולהו מק"ו אחות אשה אתיין. וכי היכי דשאר העריות פטורות מחליצה ויבום אף אלמנה. וכל שאין לה היתר לאחר איסורא פטורה מחליצה ויבום.
<h2> כ</h2>
(א) (א"ה ח"ד [= אמר המגיה חלק ד] סי' צ"ד).
<h2> כא</h2>
(א) עוד בפ"ק שם (דף יו"ד [י']) לעולם אית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי. וזה פלא דכיון דבפלוגתא קמיירי א"כ ליתני שש עשרה לר"ש דאמר לקמן (דף כ"ח ע"ב) בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין בא' מהם. ועוד לר"ע ליתני שש עשרה דאמרינן לקמן (דף מ"ד ע"א) דאחות חלוצה הוי ערוה שהכתוב קראה בית.
(ב) תשובה הא דכתב מר ליתני שש עשרה לר"ש דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין בא' מהן. חיי דמר שותא דמר לא ידענא. דאי בג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות כצורתה דמתני' קאמר מר חס ליה למר דלימא הכין. דאי אית ליה לר*בי כללא דר' חייא מה שאסור לזה מותר לזה ומה שאסור לזה מותר לזה לא משכחת לה. ואפי' לית ליה לר' הני כללי מ"מ בצרת צרתה לא משכחת לה. ואי מוקמת ליה בד' או בה' אחין למאי דס"ל למר. אפ"ה לא משכחת לה בה אסור לזה מותר לזה ולא בצרת צרה לפי שכולן אסורין זה בזה. ועוד דבכי הא ודאי לא א"ר שמעון שלא יהא לקוחין בא' מהן אלא הרי הן מתיבמות דבר תורה זו לא' וזו לא'. ותדע לך מדתנן בפ' ארבעה אחין (יבמות כ"ו ע"א) קדמו וכנסו יוציאו. ותניא בגמ' ר' אלעזר אומר בש"א יקיימו ובה"א יוציאו ר"ש אומר יקיימו אבא שאול אומר קל היה להם לב"ה בדבר זה. ואקשינן ר"ש אליבא דמאן? אילימא לב"ש היינו ר"א [= ר' אלעזר]? אלא לב"ה והיינו אבא שאול? ופרקינן ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אלמא לר"ש אם קדמו וכנסו לא יוציאו. ואי אסורות דבר תורה נינהו אדרבא לכ"ע יוציאו? אלא ודאי הא דר"ש דבשעה שנעשו צרות זו לזו ליתא אלא כשנפלה לפני יבם אחד דוקא וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והילכך אפי' היתה א' מהן אסורה איסור ערוה לכל האחין חוץ מאחד. אפ"ה לא אמרינן בה לר"ש לגבי אותו שמותר בשתיהן לא יהא לך ליקוחין באחת מהן. מפני שהאסור בלאה ייבם את רחל והמותר בשתיהם ייבם את לאה כדין שתי אחיות הנופלות לפני שתי יבמין. והילכך לא ידענא בה פתרי וקורא אני עליך מים עמוקים עצה בלב איש. ואיני איש תבונות לדלותה.
(ג) ומאי דקשיא ליה למר ליתני שש עשרה לר"ע. בהא נ"ל משום דאע"ג דבפלוגתא קמיירי מ"מ לא תני במתני' אלא הנהו דאתיין כהילכתא כגון אשת אחיו שלא היה בעולמו דפוטרת אף על גב דפליג עליה ר"ש. ומ"ה פריך ליה לוי ליתני אנוסת אביו כרבנן דפליג [אולי צ"ל דפליגי] עליה דר' יהודה דקי"ל כוותייהו. אבל ליכא לאקשויי ליתני קרובת חלוצתו ואליבא דר"ע. דלא קי"ל כוותיה. ואף על גב דאית ליה לר' כללא דר' חייא דליתיה אלא אליבא דר"ש דלא קי"ל כוותיה. מ"מ מאי דמפרש במתני' דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו בהילכתא תני לה ואריך. דאלת"ה [= דאי לא תימא הכי] ניתני טובא אליבא דר"ע. דהא אפשר למתני ממזרת ונתינה הנשואה לממזר ולו אח כשר ומת הממזר. דלדידיה אף הן פוטרת צרותיהן כשאר העריות כדאיתא לעיל ובפרק הערל אף בהן אתה מוציא האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה. ומשכחת להו בארבעה אחים שנים כשרים ושנים ממזרים ולאחד כשר ואחד ממזר נשואות שתי אחיות א' ממזרת וא' כשרה ושנים פנויין. ומתו נשואין את האחיות ונפלו נשותיהם אצל אחיהם א' כשר וא' ממזר. האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה. והריני קורא בהם אחותה שהיא יבמתה וצרות צרותיהן בשיתא אחי אלא דבפלוגתא ואליבא דלא כהילכתא לא קא מיירי. ובתוספות הקשו ניתני שש עשרה ונוסיף בהו המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן. והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. פי' לדבריהם וכמ"ד התם בפ' המגרש דבחוץ פליגי אבל ע"מ מודו ליה רבנן לר' אליעזר. וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו. אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמירה היא אצל הכל. אלא שאינה יכולה היא [שמא המלה היא מיותרת] להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע. בכי הא ודאי אין צרתה פטורה אלא חולצת או מתיבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק מגרש [אולי צ"ל המגרש] שהקשה שם. היתיב ר' חנינא בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר. וסברוה התם בירושלמי דבחוץ פליגי כדאיתא התם ואפ"ה קא מכשר ר' אליעזר. ומשני כבר אתמר טעמא התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר אוסרה עליו בשיור זה ואינו באיסור גמור אלא ספק תנאי ואין צרת איסור תנאי פטורה. ואף על פי שזה נראה יותר כערוה שמשייר בגיטו דהא חוץ מפלוני אמר לה. וכ"ש שאנו נאמר כן בע"מ דלכ"ע אינה פוטרת צרתה שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל. וכדמשמע נמי בירושלמי מדלא אקשו לה בע"מ ולכ"ע. ומסתברא לי שאף היא עצמה חולצת ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. דבתנאין לא קמיירי קרא אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור תנאי גרם לה להאסר חולצת ואינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאת למי שנאסרה עליו נמצא גט פסול ובטל ותאסר לו איסור ערוה. מ"מ אין אסור עכשיו אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש [= בית שמאי] (קי"א ע"ב) כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אסורה להתייבם משום דקיימא בעשה ול"ת. אעפ"כ [= אף על פי כן] עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם להאסר. ומיהו יש לדחות דהתם חולצת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין גרידי כאלמנה מן הנשואין לכ"ג. דתנן בפרק כיצד (דף ך [כ']) שחולצת ולא מתיבמת ואעפ"י שהיא ערוה דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה. וא"כ חייבי לאוין ועשה עולה לחליצה אפי' דבר תורה דכיון דתפשי קידושין בה אף זיקתה בקידושין וצריכה חליצה. ומ"מ כיון שבזו איסור דבר אחר גרם לה לא פטר הכתוב מן החליצה אלא מי שאיסור ערוה גרם לה. וכדתנן בפ' כיצד כל שאיסורה איסור ערוה חולצת ולא מתיבמת. ואי קשיא לך א"כ מאי קא מקשה ר' טרפון עליה דר' אליעזר התם בפ' המגרש (גיטין דף פ"ג ע"א) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה. לא נמצא מתנה על מ"ש [= מה שכתוב] בתורה? ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבום בחליצה. לא היא! דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כדאיתא בפ' כיצד. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה ביבום מתנה על מ"ש בתורה חשבינן ליה. ועוד דיבום וחליצה בדעת יבם תלה רחמנא אם לא יחפוץ לייבם יחלוץ. וזה הואיל ואילו רצה לייבם אינו יכול מחמת תנאו של זה מתנה על מ"ש התורה הוא. זהו דעתי אלא שמקצת מרבותי מטין לפוטרה מן החליצה ומן היבום. משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.
<h2> כב</h2>
(א) (א"ה הנה הנם בח"ד [= בחלק ד'] סי' ל"ה).
<h2> כג</h2>
(א) (א"ה הנה הנם בח"ד סי' ל"ו).
<h2> כד</h2>
(א) (א"ה הנה הנם בח"ד סי' ל"ז).
<h2> כה</h2>
(א) עוד בפ"ק (דף י"ג) רבא אמר טעמייהו דב"ש משום שאין איסור חל על איסור. פלא לי דא"כ מאי טעמייהו דב"ה? דלא מסתבר כר"ש דאית ליה לקמן בפ' ד' אחין (יבמות דף ל"ב) דאין איסור חל על איסור יפטור בצרות כב"ש. ואני דעתי נוטה דב"ה אית להו דרשא דעליה. או כסברת ר' דלעיל דמפיק צרות מדכתב ולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין. והילכך ר"ש שפיר כב"ה.
(ב) תשובה מה ראית רבינו להקשות מדר' שמעון. וכי הוא לבדו אית ליה אין איסור חל על איסור. צא הקשה לדידן דאית לן אין איסור חל על איסור היכי מפטרן צרות לשוק בלא יבום ובלא חליצה? אלא דברים פשוטים אני רואה כאן דלב"ש בלחוד הוא דאיבעיא לן בכולא שמעתין מאי טעמייהו. אבל לב"ה לא איבעיא לן דאינהו אעליה סמיכין. והילכך אדרבא כל שאתה יכול להתירן מן הדין לעריות וצרות ניחא לן טפי דאיצטריך רחמנא למכתב למסרינהו. דהיינו כל ההוא שקלא וטריא דריש פירקין מנא לן דמדינא שריין דאיצטריך עליה למיסר. והיכא דנשא חי ואח"כ נשא מת דמתירין ב"ש את הצרה משום דהו"ל כצרות ערוה שלא במקום מצוה. אף היא לדידן אסירא ואף על גב דלגבי צרות איילונית שרינן מה"ט. והיינו כיון דהכא דהיא גופא שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה שלא במקום מצוה קרינן בה. משא"כ בצרת איילונית דאיילונית כמי שאינה בעולם כלל היא דכולהו אחין אסירא וכדכתי' לעיל. והא דקשיא ליה למר נמי לב"ש מיהא מאי טעמייהו היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ומסתמא כל היכא דאסרי ב"ה ב"ש מתירין ע"כ לשונך. ומנא ליה למר כולא האי וכללא היא דכל היכא דאסרי ב"ה קשרו ב"ש? והלא האי דמקשה ליה לרבא היה סבור דלדעת רבא ב"ש לא שרו אלא הני צרות דעריות הנאסרו' מחמת קידושין וכדפרש"י ז"ל. ואעפ"כ לא הוה מקשה ליה לרבא מכל הני עריות דלאו מחמת קידושין הן ולומר דמסתמא בכולהו פליגי ב"ש והילכך אף האי נמי מודו בה ב"ש דאסורא דלאו כללא הוא ומיהו שינויי דחיקי לא משנינן לך. ובודאי הכי מסתברא דלב"ש אפי' נשא מת ומת ואח"כ נשא חי צרתה מותרת מהאי טעמא נמי דאין איסור חל על איסור. וה"ל דומיא דנשא חי ואח"כ נשא מת דאמרינן דכיון דאחות אשה קדים לא אתי איסור אשת אח חייל. כלומר דכיון דלא אלים איסור אשת אח לדחות איסור אחות אשה כדי להתירה ליבום הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה. הכא נמי כיון דלא אלים איסור אשת אח לדחות איסור אחות אשה לאחר שנפלה לפני יבם להתירה ליבום. אלא ודאי כיון דנשא חי דחיא לה אחות אשה לגמרי מיניה ופטורה מן החליצה ומן היבום במקום דיבם אחר. דנישואין עושין דחיה גמורה כדמוכח בהדיא בכמה דוכתי במכילתין. וכיון שכן הו"ל כאשת אח שלא במקום מצוה וצרתה נמי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה כדקאמרן. והויא לן כהאי דאמר ר' אשי בפ"ד אחין (דף ל"ב) נשא מת ואח"כ נשא חי כיון דאחות אשה לא חייל תתייבם יבומי. אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי חייל הילכך לא פקע. והכא נמי כיון דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כיון דפקע איסור אשת אח אתי חייל איסור אחות אשה. הילכך הו"ל כאשת אח שלא במקום מצוה. וגדולה מזו נראה לי דהאי צרה משרא שריא אפי' לב"ה. משום דאין צרה אלא מאח וזו כיון דבשעה נפילה לא הויא צרת ערוה מאח דהאי שעתא תרווייהו שריין. השתא דעבר חי ונשא אחות א' מהן האי אדחיא לה מיניה משום אחותה דקא נסיב השתא. אבל צרתה לא נעשית לה צרה לאחר נפילה דא"כ אתה עושה צרה לאחר מיתה ואין צרה לאחר מיתה. ולפי זה אחיות יבמות ולהן צרות נכריות אם נפלו זו אחר זו צרת הראשונה מותרת. דאלו קודם שמת השני אם רצה לייבם איזו שירצה מהם מייבם. א"כ אף לבסוף מותר בצרה שאין צרה לאחר מיתה וכן משמע בירושלמי בפ"ד [= בפרק ד'] אחין. וא"ת א"כ בריש פ"ד [= פרק ד'] אחין דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות. ואקשינן עליה מ"ש אחיות דלא נפטרו צרות? משום דה"ל אחות אשה דזיקה. לצרות נמי לא לפטרו אחיות דהויא צרות אחות אשה בזיקה? לימא ליה מאי חלץ לצרות דקתני לצרת לאה דנפלה ראשונה וצרות דעלמא קאמר ומשום דהו"ל חליצת צרה חליצה מעולה. והכי הוה ניחא טפי לאוקומא מלאוקמא אליבא דמ"ד אין זיקה ולשמואל לא ס"ל. י"ל דלא ניחא ליה לאוקומיה בהכי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דחלץ לצרות הראויות להתייבם דנפטרו האחיות. וא"ת עוד א"כ מצינו שתי יבמות הבאות מבית א*חד אחת פטורה בלא כלום וא' חולצת או מתיבמת? אה"נ ולב"ש כולן צרות הכי נינהו. ולדידן נמי איכא צרות איילונית דחולצת או מתייבמת ואילונית פטורה בלא כלום.
<h2> כו</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ג [= בחלק ג'] סי' צ"ח).
<h2> כז</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ג סי' צ"ט).
<h2> כח</h2>
(א) עוד בפ"ק (ד' ט"ו) [צ"ל דף טז עמוד א'] בני צרות מעידני בכם [בגרסתנו: מעיד אני לכם]. פלא דכיון דבני צרות כשרים נינהו על כרחין פשיטא להו כב"ה. דאילו לב"ש צרות בנות יבום נינהו וא"כ הו"ל בני יבמה לשוק. ולקמן בפ' הערל (יבמות דף פ"א) אמר רב המנונא שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה דנאסרת כזנות כאשת איש לבעלה ובנה ממזר ע"כ.
(ב) תשובה פליאה ממני דעת רבינו דהיכי עבדת להו לבני צרה לב"ה ממזרין לב"ש. והא בכולא שמעתין בני צרה לב"ה כשרין קרי' להו אפי' לב"ש. דאפי' לר' יוחנן בן נורי לא קרי' להו אלא פגומין ומשום דאית להו ק"ו דאלמנה אבל לר' יהושע כשרים גמורים נינהו ואפי' פגם אין כאן. וכדאמרי' תרתי בעו מיניה צרות מאי? ואת"ל כב"ה בני צרות לב"ש מאי? למאי נפק"מ וכו' צרות מתירא אני בני צרות מעידני בכם. כלומר ולא ערערו ב"ש בדברי אלמא כשרים גמורים נינהו ואפי' פגם ואפי' זיהו' ליכא. הא למדת שהן כשרים גמורים ואת אמרת ממזרים. ולא עוד אלא אפי' לר' המנונא מנא לך דממזרים נינהו. דאיהו לא קאמר אלא שהוא [אצ"ל שהיא] אסורה ליבם מכיון שזינתה אבל מ"מ הולד כשר כבת מוחזרת לאחר שנשאת אסורה לבעל ועכ"פ בתה כשרה. וכמדומה אני שסמכת על אותה שבסוטה שבפ' המביא (דף י"ח) שאמר רב שומרת יבם שזנתה אסורה ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה. ואמרי' עלה במערבא אר"י לית הילכתא כרב המנונא. ואקשינן הא קתני שומרת יבם וכנוסה? ופרקי' הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה. אלמא משמע לכאורה דרב המנונא כר"ע נמי. ומיהו אפי' כשת"ל דרב המנונא כר"ע נמי ס"ל אנן ס"ל כר"ע וכ"ש לר' יהושע דהוא מודה דהא דאפילו חייבי כריתות לדידיה לא הוי ממזר. ומאי דקשיא ליה למר וכתב עוד פלא מאי קאמר מתמיהא אני כיון דבני צרות כשרין הו' הרי הוא כאלו אמר להם בפי' הצרות פטורות כב"ה וכו'. גם זה פלא בעיני פה קדוש היאך יאמר דבר זה? והלא בפי' אמרינן קא בעו צרות ופשיט להו בני צרות. ומהדרינן דבני צרות דב"ה לב"ש קא בעו מיניה וכי פשוט להו דכשרין נינהו אפי' לב"ש פשוט להו. וא"כ מאי קא מקשיתו דכאלו אמר להם בפירוש הצרות פטורות.
<h2> כט</h2>
(א) (א"ה הלא המה בח"ד סי' רי"ח).
<h2> ל</h2>
(א) (א"ה הלא המה בח"ד סי' רי"ט).
<h2> לא</h2>
(א) (א"ה הלא המה בח"ד סי' ר"כ).
<h2> לב</h2>
(א) (א"ה הלא המה בח"ד סי' רכ"א).
<h2> לג</h2>
(א) (א"ה הלא המה בח"ד סי' רכ"ב).
<h2> לד</h2>
(א) עוד בפ' כיצד תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דרב אושעיא וכו' ולא הספיק לעשות מאמר וכו'. פלא אמאי לא מוכח מהך רישא דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש וכו' כדכתב מר.
(ב) תשובה שמועה זו רבו הווייותיה ודקדוקיה ומה ידעתי ולא תדע אבין ולא עמך הוא. אבל מהורמנותיה דמר אני אומר כי אלו התשובות ויותר מהמה אנו רגילין להשיב. ויש אצלי שטה בכולה שמעתא בס"ד הריני כותבה לפני רבינו כמו שכתבתיה כך פירשתיה בס"ד. כך פירשתיה בס"ד. ואתה בנפה טהורה תבור אוכל מתוך פסולת.
<h2> לה</h2>
(א) (הלא היא בח"ד סי' רכ"ו).
<h2> לו</h2>
(א) עוד בפרק כיצד (כ"א ע"א) א"ה [= אי הכי] אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך. וכמו כן נמי אם אשת אביו ואם אשת אחי אביו ואם אשת אחי אמו דכל הני מצי למימר אני מותרת לך ע"כ.
(ב) תשובה הא ודאי לאו קושיא. חדא דהכא לא איירי בהכי בברייתא דלימא הכא דהא דאקשינן א"ה אשת חמיו נמי משום דאיירי בה בברייתא קא מקשה. כלומר כיון דאיירי באשת חמיו ובאשת חורגו וקתני בתרווייהו דשריין כי היכי דאמר באשת חורגו שאומרת אני מותרת ובתי אסורה ה"נ לימא באשת חמיו וזו היא הקושיא. ולאו משום דקשיא ליה אמאי לא מכנף כולהו נשים דאינהו שריין ובנותיהן אסירן. ועוד דהא ודאי ליכא למימר בכל הנהו דאייתי מר כי הוא משום דבהנהו מאי חידושא איכא. אי איהי שריא ובתו אסורה האי אתעביד בה מעשה דאסרה והאי לא אתעביד בה מעשה ומ"ה שריא. דאי לא תא ואקשי נמי מאלמנה שיש לה בת נשואה לכ"ע אני מותרת ובתי אסורה. אלא דבהני דאשת חורגו ואשת חמיו הוא דאית בהו חדוש. דמכח בעליהן קא מיתסרון בנות דהיינו משום חורגו וחמיו ואפ"ה הן שהן נשותיהן וכגופן דמו ומותרות. וזהו חדוש שנשותיהן אומרות בתי אסורה מדאורייתא מכח בעלי ואני מותרת. ולא גזרו בי כלל משום בתי ואין כח בעלי שהוא כגופו אוסר אותי. ומ"מ אפילו למאי דסבירא למר אם אשת אחי האם טעותא הוא. דההיא אפי' הבת דהיינו אשת אחי האם אינה אסורה מדאורייתא. דהיא גופא שניה היא ולא אמרינן הכי אלא בבת האסורה דבר תורה. וכדאמרינן אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן.
<h2> לז</h2>
(א) עוד בפרק כיצד (שם ע"ב) ואחות אבי האב מן האב מהו. פלא אמאי לא מבעיא ליה באחות אם מן האם או באחות אם מן האב? זה לשונך.
(ב) תשובה שאלה זו אם כלשונה נאמרה חס ליה למר דלימא הכי. דאחות אם בין מן האב בין מן האם ערוה דאורייתא היא וכדאמרינן בריש פרק הבא על יבמתו. ואם שמא טעה הקולמוס וכך עלה במחשבה לכתוב אחות אבי האם ואחות אם האם. זו ודאי שאלה ואנחנו רגילין לשאול וכבר כתובה אצלי ובלשון הזה כתבתיה הא דאבעיא לן אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב משום דלמטה ערוה ה"נ לאחות אבי האם ואחות אם האם דלמטה נמי ערוה. אלא משום דקבעי למבעי בהדה אשת אחי אבי האב דאלו מאם לאו ערוה למטה דידיה משום הכי קא בעי הני וה"ה להנך וחדא מינייהו נקט. והא דאמרינן בסמוך דהני תרתי דדמו להדדי חדא היא ה"ה נמי דהנך והני דדמו להדדי חדא חשיב להו.
<h2> לח</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ד סי' רכ"ג).
<h2> לט</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' רכ"ה).
<h2> מ</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' רכ"ה).
<h2> מא</h2>
(א) עוד בפרק כיצד (ד' כ"ב) ההיא לא מצית אמרת מדרבא דרבא רמי וכו'. והנה זה פלא דכיון דמדרבא ילפי' א' מן האונסין וא' מן הנשואין קרא דבת אביך דמיירי באונסין למה לי? ע"כ.
(ב) תשובה לפי מה שפרש"י ז"ל דהכי קא דייק מדרבא. דמדבנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו הילכך לגבי אחוה נמי אחוה שפיר קא פרכת. א"כ אחותך בת אביך למה לן ואף לדידי הקשה לי לדברי רש"י ז"ל
<h2> מב</h2>
(א) (א"ה ה"ה [= אמר המגיה הלא היא] בח"ד סי' רכ"ו).
<h2> מג</h2>
(א) (א"ה ה"ה [= אמר המגיה הלא היא] בח"ד סי' רכ"ח).
<h2> מד</h2>
(א) (א"ה ס"ט המצא תמצא בחידושי רבינו ליבמות בדז"ך [בדף כ"ז] ע"ב).
<h2> מה</h2>
(א) עוד בפ"ד אחין (כ"ט ע"ב) רב אשי מתני הכי אמר ר' אלעזר לא תימא מאמר לב"ש וכו' ואס"ד [= ואי סלקא דעתך] מאמר לב"ש וכו' זה יעשה מאמר וידחה. וזה פלא שהרי לפי מה דלא הוה ידע השתא טעמא דיבמה דחזייא לכולהו הוה מצי לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר זה יעשה מאמר ויבעול אפי' לכתחילה? והכי אית להו לב"ש במתני' והלא [והלה] תצא משום אחות אשה אלמא שמותר לבעול כדי שתצא אידך. הכי נמי גבי ד' אחין יעשה הא' מאמר ויבעול לכתחילה ע"כ.
(ב) תשובה. חילוף דברים אני רואה. דאדרבה הו"ל לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר א"ה אמאי אשתו עמו. דמתני' דד' אחין שפיר קא אתיא דהואיל ומשייר לא יכנוס. אלא אשתו עמו תקשי ליה? ולכאורה היינו מאי דאקשי ליה ואלא הא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה ומאשתו נמי קא מקשה. ושמא אדרבין בעי מר לאקשויי כלומר דכיון דאמרינן דמאמר דוחה ופרש"י ז"ל דוחה צרתה בזיקה. כלומר שנפלה עלה אינה אוסרת את זו שעשה בה מאמר אלא אלו רצה לכנוס כונס ותצא הלזו משום אחות אשתו. אם כן מאי קאמר רבין אף אנן נמי תנינא דאדרבא מתני' הויא תיובתיה. דאלו לרב אשי הו"ל לב"ש למימר זה יעשה מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס אשתו עמו ותצא משום אחות אשה. ואי הא הא קא קשיא ליה למר זו הקושיא רגילין אנו להקשותה על דברי רש"י ז"ל. ואנו רגילין לפרש צרתה דקאמר ר' אלעזר צרתה ממש שנפלה עמה מבית א'. ולומר שבעלת המאמר דוחה אותה דשוב אינו יכול לכונסה וקם עליו בלא יבנה. ומשייר שאינה ניתרת לשוק בלא חליצה. וסייעיה ר' אבין ממתני' לומר דשם שאין מאמר דוחה דחיה גמורה מלאסור אחותה שהיא יבמתה על היבם דאלמא זיקתה קיימת. כך אינה דוחה צרתה להוציאה לשוק בלא חליצה דהא לא הופקעה זיקתה. ואקשינן והא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה. דמשמע דמשעת מאמר תצא אידך משום אחות אשה לגמרי ואפי' בלא חליצה ואף על פי שלא כנס דעשה בה מאמר סתמא קתני. ועוד דקתני אשתו עמו דאלמא שהופקעה זיקת השניה לגמרי ויכול הוא לכנוס בעל' המאמר. ופרקינן יבמה דחזיא לכולהו מילי דיבמה כגון מתני' דד' אחין דמדאורייתא שתיהן ראויות בין לחלוץ בין לייבם דזיקא דאורייתא. הילכך חזיא למקצתייהו לומר זיקתה אלימא להצריכה חליצה. וה"ה לשתי יבמות הבאות מבית א' דכל א' ראויה לכולהו מילי כי עבד בה מאמר בחדא אידך לא מיפטרא בלא חליצה. אבל יבמה דלא חזיא לכולהו מילי בשעת נפילה כגון הא דב"ש. דכיון דעבד בה מאמר בראשונה עד שלא נפלה לפניו השניה מדחיא שניה דבר תורה מן היבום. הילכך לא אלימא זיקתה דתבעי חליצה אלא מאמר הראשונה דוחה אותה לגמרי ואפי' חליצה נמי לא בעיא.
<h2> מו</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ד סי' רצ"ט).
<h2> מז</h2>
(א) עוד בפרק ד' אחין (יבמות ד' ל' ע"א) טעמא דגרש ואח"כ מת וכו'. אמר ר' אשי זאת אומרת יש זיקא ואפי' בתרי. והנה גם זה פלא שהרי אפילו גרש ואח"כ מת היאך ישאנה המגרש? הא אמרינן לעיל בריש פרקין דאסור בצרת אחות חלוצתו. והא נמי כיון דיש זיקה אסורה למגרש דהא ה"ל צרת אחות גרושתו. ואין לומר דכיון דמכח המת רמיא קמיה לא שייכא זיקה גבה דמתרי בתי קא אתיין. משום דהכא שייך ראיות זיקה היינו כי איכא למימר כי היכי דהאי אסירא האי נמי אסירא משום זיקא. והכא ליכא למימר הכין שהרי אותה האוסרה משום זיקה אכתי היא תחת בעלה והילכך אין לאוסרה משום כחה זה אינו. שהרי בסמוך לרבה למעוטי מת ולא כנס ולא גרש דאסירא הנכרית לשלישי משום דהויא אחות אשה. אף על גב דמכח שני רמיא קמיה והאיך הזיקה אוסרתה כיון דמתרי בתי קא אתיין ע"כ.
(ב) תשובה ראיתי דבריך טובים ונכוחים בתירוץ השאלה ששאלת. דכיון דאותה דאוסרה משום זיקה אכתי תחת בעלה קיימא ולא רמיא קמיה אלא נכרית זו בלבד. זיקה כי האי לא אסרה לה ולא קריא לה צרת אחות גרושה בזיקה וכן עיקר. אבל מה שדחית משום הא דאמרינן לרבא למעוטי מת ולא גרש ולא כנס וכדגריס רש"י ז"ל. לא היא. דהתם איכא למימר דאסורה משום דכיון שמת אחד מבעלי האחיות והו"ל האי נכרי' כצרתה. מ"ה אסירא אף היא לייבם משום דהו"ל כצרת אחות אשה בזיקה. דתרוויהו מיתו להו בעליהו ונראית כצרות זו לזו בזיקא. מיהא אבל הא דלא מית לה אלא בעל נכרית בלחוד בכי הא לא אמרינן שיהא המגרש אסור בה משום צרת אחות גרושתו בזיקה. ועוד נראה דלא אסרה צרת אחות חלוצה אלא משום דאחות חלוצה אזלא בהדה לבי דינא. וכיון שכן כל שמת בעלה של אחות החלוצה ואיכא צרה נמי בהדה אסרי' לה משום לתא דאחות חלוצה. דמיטעא טעו בהו אינשי וסברי זו היא שחלצה ראשונה. ואם יכנוס צרתה זו ואפי' היא בזיקה בלבד יאמרו דבית א' מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. אבל כשאחות חלוצה אכתי תחות בעלה קיימא למאי ניחוש לה. אבל מ"מ אין גי' רש"י נכונה כאן וגירסת הגאונים ז"ל יפה ממנה. מפני שיש על גירסת רש"י ז"ל כמה קושיות שא"א להעמידה. והנני כותב לפניך פי' שמועה זו כפי מה שכתבתיה בס"ד ובלשון הזה כתבתיה הכי גרס רש"י וכו'.
<h2> מח</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ד סי' ש').
<h2> מט</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ד סי' ש"א).
<h2> נ</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ד סי' ש"ב).
<h2> נא</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ד סי' ש"ג).
<h2> נב</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' שכ"ז).
<h2> נג</h2>
(א) בפרק החולץ (יבמות ד' ל"ו) א"ר אלעזר אפשר איתא להא דר"ל ולא תני לה במתני' וכו' עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. ופרש"י ז"ל דקס"ד דאפי' ע"י חליצה לא תנשא לשוק. ומסיק אביי מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני אבל חליץ הכי נמי דמשתרייא. והנה זה פלא גדול דכיון דאביי מוקי למתני' בדלא חלצה אבל אי חלצה לאחר שלשה משתרייא. למה לי' למתני כלל בצרה עד שתדע שמא היא מעוברת. והא אפי' אין לה צרה א"א לה לינשא לשוק בלי חליצה ע"כ.
(ב) תשובה תמה אני על דברי רבינו נר"ו מה זו קושייא לאביי? ומאי אין לה צרה דקאמרת? ודאי משום דיש לה צרה הוצרך למתני' [למתני] לא תנשא בלא חליצה. דאי אין לה צרה פשיטא דלא תנשא לשוק בלי חליצה דיבמה לשוק בכדי לא נפקא. אלא משום דהלך בעלה וצרתה למדינת הים הוא. ואצטריך לחרותי דלא תנשא צרתה דאין חוששין שמא נתעברה צרתה שהלכה עם בעלה וילדה ולד של קיימא. וזה חידוש חידשה מתני' כדאיתא בדוכתא בריש פ' האשה. דאקשינן התם בשלמא יבומי לא דדילמא מיעברא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי? הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות. אלמא אדרבא לא תנשא בלא חליצה במקום שיש לה צרה צריכא טובא.
<h2> נד</h2>
(א) עוד כתבת ועוד פלא דלאביי לא הו"ל למיתני אלא הרי זו לא תתייבם פי' בלא חליצה. אבל כי קתני לא תנשא משמע דלית לה היתר נישואין כלל אפי' בחליצה.
(ב) תשובה גם זה פלא ופלא. מאי לא תתייבם פי' בלא חליצה דקאמר מר? דהוה לך למימר אלא תחלוץ. אלא שאף היא אינה קושיא דאדרבא לא תנשא היא עיקר צריכותא דמתני' כדאמרן.
<h2> נה</h2>
(א) עוד כתבת ועוד דלאביי הו"ל למיתני לא תחלוץ ולא תתייבם תוך שלשה עד שתדע אלא אית לן למימר מדשבקיה לדין חליצה ש"מ דלא תנשא דנקט יש במשמע דאין לה דין נישואין כלל.
(ב) תשובה כבר אמרתי דלא תנשא איצטריכא ליה. ועוד דלא תחלוץ ולא תתייבם תוך שלשה לא מהני ליה. דלא תתייבם אין לה שיעור דלעולם לא תתייבם דשמא ילדה צרתה ולד של קיימא. ולא תחלוץ לפום מאי דסבירא לך אינה אסורה אלא תוך שלשה. וכדתנן היבמה לא תחלוץ עד שיעברו עליה ג' חדשים.
<h2> נו</h2>
(א) עוד כתבת ועוד דשמא מעוברת היא צרתה משמע דהוי נתינת טעם לדברי התנא. בשלמא לר' אלעזר דקאמר לא תנשא אפי' בחליצה היינו דקתני שמא מעוברת היא צרתה דבשביל חששא זו נמנעת וכו'. אלא לאביי דקאמר לא מיתסרא אלא לחלוץ תוך שלשה על כרחין לא קאי כי אם אלא תחלוץ וכו' ע"כ.
(ב) תשובה רבינו כל שאתה מוסיף בדברים אלו אתה מוסיף בעיני תימה. חדא דלמאי דס"ל למר שמא מעוברת היא אתה מוסיף לה היתר להנשא דרוב המעוברות ולד מעליא ילדן אלא משום לא תתייבם איצטריך. ומה שאמרת דלאביי לא מיתסרא אלא לחלוץ תוך שלשה ולא לישא תוך שלשה חס ליה למר דלימא הכין. אלא לאביי תחלוץ לאחר שלשה ותנשא לאחר תשעה אבל תוך תשעה לא תנשא דשמא מעוברת היא צרתה ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא הולד פוטר וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וכדתניא בברייתא. ומעתה אף שמא מעוברת היא צרתה אף אלא תנשא אצטריך. כלומר לא תנשא לעולם בלא חליצה אבל אי חלצה תוך ז' הרי זו תנשא לאחר תשעה. אבל תוך תשעה לא דשמא מעוברת היא צרתה ואין חליצתה פוטרת אלא ולד פוטר ואין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם.
<h2> נז</h2>
(א) עוד בפרק החולץ (יבמות ד' ל"ו ע"ב) תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא בגט. ופרש"י ז"ל ואף על גב דהשתא איגלאי מילתא דיבום מעליא הוי ומיהו בגט בלא חליצה סגי. ופלא לי על פירושו דהא אסיקנא לעיל כר"ל דביאת מעוברת לאו שמא ביאה וא"כ היאך תפטר בגט בלא חליצה. ואמנם רבינו שמשון פי' יוציא בגט ובחליצה דקי"ל כר"ל ולא כפי' רש"י ז"ל. ואמנם לפי דעתי נר' כפרש"י ז"ל ויש להעמיד דבריו כגון שחזר ובעל לאחר שנודע שאין הולד של קיימא. כדאוקי תלמודא לעיל לר"ל מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי.
(ב) תשובה גם אנו רגילין להקשותה ובודאי ברוב ספרים שלנו הגירסא כן יוציא בגט. ואף בפי' ר"ח ז"ל כן וכן בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל ובלשון הזה כתבתיה ואיכא למידק דא"כ הויא דלא כר"ל והו"ל לאוקמיה פלוגתייהו בתנאי ומדלא אוקמינהו בתנאי ש"מ דליתא להאי גירסא. ובתוספות מפרשים דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכונסה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. שכך כתב הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותם וממתינין לה. אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפי' מת ביום שנולד הרי זו מוציאה בגט וחולץ ע"כ. ואעפ"י שאין הלכה כר' אליעזר למד הרב ז"ל לרבנן מדר' אליעזר. וכשם שאמר ר' אליעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה ה"ה לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. זהו מה שנראה לע"ד שכתבתי אני אבל מה שכתב מר דמיירי בשחזר ובעל לא נתחוורו לי דבריו. משום דר' אליעזר אמתני' דיחזור ויקיים קאי ואדרבנן הוא דפליג לומר שאינו חוזר ומקיים אלא מוציא בגט. ואף לשון רש"י ז"ל מוכיח בהיפך שהוא ז"ל כתב יוציא בגט אף על גב דהשתא איגלאי מילתא דיבום מעליא הוה. ואי כשחזר ובעל מאי איגלאי מילתא דקאמר השתא הוא דהוי יבום מעליא בפנינו. ומקצת ספרים יש דל"ג הכא בגט אלא תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא ותו לא. וזו היתה גירסא נכונה אילו הסכימו בה רוב הספרים.
<h2> נח</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ב סי' ח').
<h2> נט</h2>
(א) עוד בפרק החולץ (יבמות ד' מ"א ע"א) אימ' דאמר ר' אלעזר דלא איתחזיא בשעת נפילה. פי' והילכך א"א לי להעמידה כר' אלעזר. ואכתי ק"ל אמאי תהוי כיבמה שהותרה ונאסרה. ופלא בעיני דכ"ש דקשיא טפי לשמואל ולרב אסי דהיינו היכי מצי אמרי' יבמה שהותרה וכו' אפי' היכא דאתחזיא בשעת נפילה. והלא אפי' ר' אלעזר מודה היכא דאתחזיא בשעת נפילה.
(ב) תשובה קושיא זו רגילין אנו להקשות ובלשון הזה כתבנוה היכי אמר מקשן דחזיא בשעת נפילה מי אמר כ"ש דלא תקשי לרב. וי"ל דה"ק אבל הכא דבשעת נפילה אתחזיא לה כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך שאלו לרבנן חזרה להיתירא הראשון אפי' לר' אלעזר כיון דלא שמעינן ליה דפליג בהא. וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. דלא פליגי התם אלא במיתה מפלת או נישואין הראשונין מפילין.
<h2> ס</h2>
(א) עוד בפרק החולץ (יבמות דף מ"א ע"ב) אלא לא תחלוץ אמאי לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן. וזה פלא בעיני דאטו לר"ל מי ניחא דנימא תחלוץ בתוך שלשה ואי חזינא דמיעברא תחזור ותחלוץ ע"פ [= עוד פעם].
(ב) תשובה גברא רבא חזינא תיובתא לא חזינא. דלר"ל כיון דאי חליצת מעוברת לאו שמא חליצה היאך תחלוץ עכשיו. דשמא תמצא מעוברת ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינין.
<h2> סא</h2>
(א) עוד בפ' בחולץ (ד' מ"ב ע"א) אלא תמתין חדש א' ותנשא. פלא דהא מצי לשנויי אי נמי לשבעה ילדה איכא למימר דבר תשעה לקמא הוא כגון דאיעבר חדש א' מקמי מיתה ע"כ.
(ב) תשובה זו כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל שכ"כ וז"ל וה"ה דמצי לתרוצי וא"נ לשבעה ילדה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא ומעיקרא חדש א' איעבר קודם מיתתו. אלא הואיל ותריץ מילתיה בחדא אוקמה בהכי משום דאכתי איכא ספיקא ליה בהכי עכ"ל רש"י זלה"ה הכתוב בפירושיו שאתנו. ומיהו יש מתרצין אחרים משום דמתני' מילתא פסיקתא קתני ואפי' לא עמדה אצל הראשון אלא יום א' דליכא למיחש להכי אפי' הכי לא תתייבם דאי נמי לתמניא ילדה איכא למימר בר בתרא הוא.
<h2> סב</h2>
(א) עוד בפרק החולץ (יבמות ד' מ"ד) הכתוב קראו בית כלומר ואחות חלוצה הויא ערוה מן התורה וזה פלא דא"כ ליתני שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן למאן דאית ליה בפלוגתא קמיירי.
(ב) תשובה שאלה זו כבר נשאלה בפרק ראשון והשבתי עליה בתשובה (לעיל סי' כ"א) משום תראה דעתי בה.
<h2> סג</h2>
(א) עוד בפרק החולץ (יבמות ד' מ"ט ע"א) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. ופרש"י ז"ל משום דסוטה לאו חייבי לאוין דשאר היא ותפסו בה קידושי דאף לאחר שזינתה לא פקעי קידושין הראשונים. הילכך קאמר אביי דאפי' לר"ע לא הוי הולד ממזר. וזה פלא לי דהא במחזיר גרושתו דגופא דקרא דלהיות לו לאשה מיירי בה לא תפסי קידושין והולד ממזר. ובסוטה לבעל דלא איירי ביה גופיה דקרא אלא מיתורא תפסי קידושין ואין הולד ממזר ע"כ.
(ב) תשובה כבוד רבינו במקומו עומד אבל רש"י ז"ל לא כן כתב כמו שכתבת ועירוב דברים אני רואה כאן. אלא שרש"י ז"ל תרתי קאמר וז"ל בבא על הסוטה ואף על גב דאי בחייבי לאוין הוא מודה ר"ע דפליג אדרבנן דמתני' במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אף על גב דחייבי לאוין דלאו דשאר הוא הכא מודה דאין הולד ממזר. וכ"ש לאידך ר"ע בר פלוגתיה דשמעון התימני לא הוי ממזר. משום דסוטה לאו חייבי לאוין דשאר היא דקא תפסי בה קידושין וכו' נמצא וכו'. מ"ש משום דלאו חייבי לאוין דשאר הוא טעמא בלחוד ותפסי בה קידושין טעמא אחרינא. לומר דלאידך ר"ע פשיטא דלא הוי ממזר משום דלאו חייבי לאוין דשאר הוא. אלא אפי' לר"ע דאמר דאפי' בחייבי לאוין דלאו דשאר הולד ממזר מ"מ בהא מודה משום דתפסי בה קידושין. ומאי דק"ל למר היאך אפשר במאי דקא מיירי ביה קרא לא תפסי קידושין והוי הולד ממזר ומאי דדרשי' מיניה לא הוי הולד ממזר ותפסי בה קידושין? איני יודע כונת רבינו למה הקשה כך על פרש"י ז"ל והלא בגמ' מפורש כן. ומ"מ לאו קושיא היא דעיקר דרשא דדרשי' מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה לא דרשי' אלא לרבות אותה לאיסור אצל הבעל. אבל גרושה לאחר שנשאת לא תפסי בה קידושין משום דכתיב ביה בהדיא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ולא עוד אלא שיש מפרשים דאדרבא הא דאמרי' בגמרא דסוטה תפסי בה קידושין לאו כמו שפרש"י ז"ל משום דפקעי קידושי' דא"כ נדה נמי ת"ל דתפסי בה קידושין מה"ט. ואנן בשילהי האומר אמרי' נדה דתפסי בה קידושין מנ"ל דכתיב תהיה בנדתה אפי' בשעת נדתה תהא בה הויה. אלא סוטה דתפסי בה קידושין מדכתיב להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה וכי כתיבה טומאה בסוטה כתיבה והויה נמי בה כתיבא. אלמא לא דרשינן מינה למהוי כגרושה דלא תפסי בה קידושי' אלא להיות טמאה ואסורה כגרושה. והולד ממזר נמי מהאי טעמא הוא דכל שאין קידושין בחייבי כריתות הולד ממזר. אבל בסוטה דא"א לומר שלא יהיו קידושין תופסין בה כדאמרינן ואף על גב שנאסר על כרחין אין הולד ממזר דלא הוי כחייבי כריתות.
<h2> סד</h2>
(א) בפרק הבא על יבמתו (יבמות ד' נ"ה ע"א) דדייק תלמודא העראה דחייבי לאוין מנ"ל? מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. אדרבא נימא מדגלי רחמנא העראה גבי חייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה? אמר ר' אשי א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה. וזה פלא בעיני דהיכי מצי למימר לישתוק קרא משפחה חרופה? הא איצטריך לגופיה דלא מייתי אשם בשפחה חרופה בשלא כדרכה ע"כ.
(ב) תשובה קושיא זו רגילין אנו להקשות ובלשון הזה כתבתיה איכא למידק וכו'
<h2> סה</h2>
(א) עוד בפרק הבא על יבמתו (יבמות ד' נ"ו ע"ב) הכל היו בכלל זונה ופי' רש"י ז"ל כל הנבעלת תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו שהרי נבעלו בעילת זנות והוציא לך אשת ישראל אנוסה מן הכלל. ופלא לי על לשונו דא"כ מאי קאמר תלמודא כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והלא אשת ישראל מעולם לא היתה בכלל זונה. ע"כ.
(ב) תשובה נ"ל דלשון רש"י ז"ל עיקר. דודאי בכלל זונה דכתיבא באורייתא קאמר. וזונה היכא כתיבה ודאי גבי כהן דכתיב זונה לא יקחו. ואי בכלל אסורה לבעליהן מפני שזינתה והוטמאה קאמר הכל היו בכלל אשר הוטמאה הו"ל למימר והיינו כלישנא בתרא. ומאי דקשיא ליה למר א"כ מאי קאמר תלמודא כשפרט לך הכתוב. גם אני מקשה למה ליה לרבא לאורוכי בלישנה בתשובת מאי דאקשי ר' זירא כולי האי לא היה צריך למימר. אלא כיון שנבעלה בעילת איסור עשאה זונה דמאי אמרת והיא לא נתפשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה נ"מ לעבור עליה בשני לאוין ועשה. אלא נ"ל דרבא ס"ל דאשת כהן שנאנסה אינו עובר עליה בעשה כלל אלא בלאו דזונה ולאו דטומאה בלבד. דקרא דוהיא לא נתפשה לא אתא לאוסופי עלה חיוב עשה אלא לאוקימה אלאו דזונה דידה וכדמסיק רבא למילתיה אבל אשת כהן כדקיימא קיימא. וה"פ דהכל היו בכלל זונה כלומר כל הנבעלת בעילת איסור תחת בעלה ואפי' באונס נעשית בביאה זו זונה. ואי אשת כהן היא אסורה לבעלה משום זונה והרי היא בכלל זונה לא יקחו וכדפרש"י ז"ל. ואי אשת ישראל היא אף על פי שאינו עובר עליה משום זונה מ"מ כיון שנעשית זונה אסורה עליו משום שזנתה ונטמאה. אבל כשפרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה אי לא מיעט רחמנא והיא לא נתפשה היא ולא אחרת ולאפוקי אשת כהן הו"א דכל שבאונס לאו זונה היא. ואפי' אשת כהן מותרת מדגלי רחמנא באשת ישראל שאע"פ שנבעלה בעילה אסורה כזו א"ה [= אפילו הכי] מותרת לבעלה וה"ה לאשת כהן. לפיכך הוצרך הכתוב למכתב והיא לא נתפשה לומר לך זו בלבד התרתי לך ולא אשת כהן. וכיון שלא הותרה ממילא באיסורא קיימא דהיינו איסור זונה. ויש לנו כיוצא בזה בעובר בפסולי המוקדשין ובגיעולי גוים. ובזה עלה לנו תירוץ לקושייתו של רבינו.
<h2> סו</h2>
(א) עוד בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ו ע"א) אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן ר' ששת ואנהירנהו לעיינין ממתני'. אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. ותנא תונא וכו' ודחי תלמודא לא מאי וכן אהעראה. ופלא בעיני היכי מצי לדחוייה דלא תפסיל באונס לכהונה? הא תנן בפ"ק דכתובות (דף י"ד ע"ב) מעשה בתנוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה. וא"ר יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה אף זו תנשא הא רוב פסולין פסלינן לה אף על גב דנאנסה. וכן בפ' יוצא דופן תנן בת שלש שנים ויום א' אם בא עליה א' מן הפסולים פסולה ופתוי דקטנה אונס הוא. אלמא קרא דכי תהיה לאיש זר אפי' באונס מיירי ע"כ.
(ב) תשובה ודאי כל שנבעלה לפסול לה פסלה ל"ש [= לא שנא] באונס ול"ש ברצון. אבל הבא על אשת איש אינו פסול לה אלא מחמת דאגידא ביה בבעל והבעל הוא הגורם. א"כ היה בדין שאם נבעלה באונס שלא תפסול בכך לכהונה. דכלום לא נאסרה אלא מחמת הבעל לבעל מותרת לאחרים לא כ"ש וז"ש רב ששת אף על פי שמותרת לבעלה אסורה לכהונה. שעיקר חידוש הוא שאע"פ שמותרת לאוסרה אפי' הכי אסורה לכהונה והיינו דדחי' דלא היא. ותדע לך דאף לרב ששת למה ליה למנהר עיינין ממתני' סתומה דיבמות? לינהרינהו לעיינין ממתני' דכתובות וממתני' דנדה כדמוכח מינייהו מרנא. אלא ודאי כדאמרן.
<h2> סז</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' שכ"ח).
<h2> סח</h2>
(א) עוד בפרק הבא על יבמתו (יבמות ד' נ"ט ע"ב) נבעלה לבהמה כשרה לכהונה. פרש"י ז"ל דבעולה ממש לא הויא דכמוכת עץ דמיא ושריא לכ"ג [= לכהן גדול]. דמאן דשרי במוכת עץ שרי בה. ודבר פלא פי' דמנא ליה דאיכא שום תנא דשרי במוכת עץ? דנהי דתנן במתני' דלא ישא מוכת עץ בתר מילתא דר"ש קתני לה. ודילמא לר"מ כ"ש דמיפסלא מידי דהוה אבוגרת דמחמיר בה ר"מ טפי מר"ש ע"כ.
(ב) תשובה אפשר היה לומר דלא שריא לינשא לכ"ג לכתחילה קאמר אלא דאם נשא נשוי. וכדרב ור' יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי. ואילו היה [היתה] בעולה אפי' נשא יוציא. ואלא מיהו אפי' בגמרין משמע דאיכא מאן דשרי לה לכ"ג. מדאמרי' בפ"ק דנדה [דף ח' ע"ב] אמר רב כהנא תנא ג' בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע ובתולת שקמה. בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נ"מ לכ"ג. [= נפקא מינה לכהן גדול] אלמא כל שלא נבעלה לאדם קרי לה האי תנא בתולה לכ"ג ואף על פי שהוכתה בעץ. ובירושלמי נמי הויא פלוגתא בפרקי' דהבא על יבמתו. דגרסי' התם לא ישא את הבוגרת ר' אלעזר ור"ש ור"ש מכשירין בבוגרת ושוין שלא ישא מוכת עץ. ואית דמחלפין לא ישא את מוכת עץ ר' אלעזר ור"ש מכשירין במוכת עץ. ואתיא ההיא דנדה כהדין דמחלפין ומכשירין.
<h2> סט</h2>
(א) עוד שאלת שאלה א' באה לפנינו מחכמי גיבי"ל שנהיה במקומם שני אחים שנשאו שתי אחיות יתומות א' גדולה וא' קטנה ומת בעל הגדולה. וחזרו חכמי העיר ללמד את הקטנה שתמאן. ולא שמעה לדבריהם ואומרת לעולם לא אמאן בפלוני אישי והנה בה מנהג מכל חכמי א"י וכל חכמי בבל כששואלין שאלה לא יחתום בה שום אדם וכך אומרים יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך ובהגיע שאלתם בידי הקהל שתקתי ולא אמרתי דבר עד ששמעתי מצפצפים מקצת חכמי עכו. כיון שאמר ר' יאודה הלכה כר' אליעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן אף על פי שאינה רוצה למאן בו יש לנו לכופה. ונותנין טעם לדבריהם כי כל לימוד קטנה כפייה הוא. ואני לא כן עמדי דא"כ היה לו לר' אליעזר לומר כופין אותה שתמאן אותה בהדיא ולא לומר דבר שיש בו להסתפק. ועוד שאומר בהלכה לשם באותה שמועה שאמרה איהי איהו עדיף מינא ואנא עדיף מיניה. פי' דכמו שהוא יכול להוציאני על כרחי כמו כן אני יכולה למאן ויוצאת ממנו בעל כרחו. וכמו כן יש לי לפרש כאן כמו שאין לנו לכוף בעל הקטנה שיגרשנה בע"כ כמו כן תאמר היא אין לכם לכופני על כרחי. ונתברר לי שעדיין לא עשו אנשי גיבי"ל וחכמיה דבר ועומדים על שתי הסעיפים אם כקצת חכמי עכו או כדברי הנמוך כמוני.
(ב) תשובה אני איני כדאי שאתה שלחת לי וכ"ש בדבר שחכמים כמותכם מנצחין זה את זה היאך אני מכניס ראשי בין הרים גדולים. ואמנם גדולה היא מצותך עלי והנני משיב בקוצר דעתי כאשר יראוני מן השמים. ותחילה אומר כי הראיה שהביאו מקצת המורים שכופין אותה למאן משום דכל לימוד קטנה כפייה היא. נר' שסמכו על מה שהוזכר במקצת מקומות פתוי דקטנה אונס הוא. והם סבורין לומר כשם שהפתוי כאונס גם האונס כפתוי ובמקום שאמרו לפתות ה"ה לאנוס שהכל א'. וזה דבר ששכלי קטן מהכיל שאם אמרו שהקטנה שזינתה ברצון אינה נאסרת על בעלה מפני שאין רצונה רצון אלא באונס שמיעוט דעתה אונסתה. ואמרו שהמקומות שרצונו של קטן ודעתו מועיל בו שנכוף אותו בשוטים עד שיתרצה. א"כ ההיא עובדא דבתר דקם חד מינייהו שחרריה קם אידך ואקנייה לבנו קטן. דאמרי' התם דמקדשין בזוז לינוקא ונכתוב גיטא על שמיה אלו לא רצה נכוף אותו בשוטים. ולדברי חכמים שאמרו קטנה מבת שלש שנים ויום א' עד שתבגר יש לה מכר ויש לה קנס אין הפרש להם בין מפתה לאונס. ולענין הדין נ"ל שאין לכוף אותה בשוטים עד שתמאן ולמה תמות מה עשתה? וכפייה בזו לא שמענו שהרי זו ברצון חכמים נשאת והם תקנו לה נישואין. ואי משום קיום מצות יבומין הא מקיימא במצות חליצה. ואם רצתה למאן תמאן ואם לאו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. כדינא דר' יהושע. וכאותה ששנינו בפ' ד' אחין (יבמות ד' כ"ט כ"א [ע"א]) בה"א [= בית הלל אומרים] מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. ואפי' תאמר שהלכה כמשנה אחרונה שאמרו מצות יבום קודם למצות חליצה מ"מ היכא דלא אפשר אלא בכפייה של זו יחלוץ ואין בכך כלום דאין זו מחוייבת יבום שנכוף אותה. ולא עוד אלא אפי' היבמה עצמה אם לא רצתה להתייבם אין כופין אותה בשוטים והיאך נכוף את זו כדי שתתייבם היבמה אתמהא? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וא"ת הא דאמר שמואל הלכה כר' אליעזר ודאי לא איצטרך אלא לאפוקי מדר' יהושע דאמר מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ולומר שאין עושין כר' יהושע דאמר מוציא בגט אלא כר' אליעזר דאמר מלמדין דאי לאפוקי מדרשב"ג ולומר דיש זיקה ואסור לבטל מצות יבומין לימא הילכתא כר' אליעזר ור' יהושע אי נמי אין הלכה כרשב"ג. ועוד דהא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר הלכה כר' יאודה בן בתירא. ועוד דבהדיא מוכח הכין בפ"ק דנדה ואי ר' אליעזר מלמדין בלבד קאמר ואם לא מיאנה מוציא את אשתו בגט כר' יהושע. א"כ מאי איכא בין ר' יהושע לר' אליעזר דאטו למדוה למאן ומיאנה מי לא מודה ר' יהושע שאם מיאנה מיאנה ומיבם את אשת אחיו? הא ודאי אפי' ר' יהושע מודה בה והכין איתא בירושלמי מפורש א"כ מאי בינייהו. לשניהם אם מיאנה מיאנה ואם לאו לשניהם אין כופין אלא מוציא את אשתו בגט וכו'. וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אמרינן עלה בגמ' זו למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא כר"ג או כר' אליעזר. דאלמא דהך דבפ' ב"ש לעולם אינו מוציא את שתיהן אלא לר' אליעזר מיבם את הגדולה ומלמדי' או כופין את הקטנה שתמאן. וזו בלבד שבפ' ארבעה אחין היא שמוציא את שתיהן ואוי לו אבל במקום אחר לא ואם איתא אף בזו פעמים שאוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו כשלא רצתה למאן. אלא ודאי משמע דלר' אליעזר מלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה כופין אותה עד שתמאן. לא היא דר' אליעזר ור' יהושע לא איפליגי אלא אי שרי ללמדה למאן או לא אי נמי מצוה ללמדה אי לאו. דר' אליעזר סבר אף על פי שאסור למאן את הנשואות כב"ש דמתלמידי ב"ש הוא אפי' כן במקום מצוה שרי אי נמי מצוה וכדאיתא בגמרא. ור' יהושע סבר דמתרחקין מן המיאונין אפי' במקום מצוה ואף על גב דמתלמידי הלל הוא ותנן בה"א ממאנין בין ארוסות בין נשואות. מ"מ אפי' ב"ה מודו שמצוה להתרחק מן המיאונין ולא אמרו ממאנין אלא כשהיו ב"ד עסוקין בדבר אחר ובאה זו ומיאנה בפניהם. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם בה"א ממאנין וכו' וב"ד יושבין במיאונין לא כן תני ברח משלש והדבק בשלש וכי תפתר דהוו עסיקין במילא חורי ואתא עובדא קומיהון. וכיון שכן ס"ל לר' יהושע דאפי' במקום מצוה אין מלמדין אלא אם מיאנה מיאנה ואם לאו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ובהא פליג אפי' אדב"ה דפרק ד' אחין ואדר' אלעזר דפרקי' ובהאי בלחוד הוא דאיצטריך שמואל למפסק הילכתא כר' אליעזר לומר דמצוה ללמדה במקום מצוה. ומזו ג"כ אתה למד שאין כופין דלא אמר ר' אליעזר אלא שמותר ללמדה למאן. אי נמי מצוה אבל לכפותה לא וזה נר' ברור בעיני וש'.
<h2> ע</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' שפ"ט).
<h2> עא</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' של"ח).
<h2> עב</h2>
(א) שאלה לאה תובעת מיעקב בעלה שתתגרש ממנו בגט ואינה רוצה לישב עמו. תלמדנו אם תפסיד כל כתובתה ומה תגבה? גם אם תגבה מתנה לחוד? כדאמרי' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומזה הטעם משמע דאינה מפסדת מתנתה דלא הוי כתנאי כתובה. או דילמא כיון דלא כתב לה מתנה זו בשעת נישואין לימא שלא כתב לה (נר' דצ"ל אלא) ע"מ לכונסה והוי כתנאי כתובה ותפסיד הכל ע"כ.
(ב) תשובה הטענות שהאשה תובעת בהן להתגרש מבעלה רבות ואין הדין בהן שוה אלא כל א' מהן יש לה דין בפני עצמה. ואתם לא בארתם בכתבכם באיזה טענה באה לאה להתגרש ואם באנו לכתוב לכם כל הדברים שהאשה באה להתגרש בהם מבעלה ולכתוב דין כל א' וא' יארך הענין הרבה מאוד והיינו צריכין לחבר להם ספר. מפני שהם כעשר או כי"א דרכים או יותר ואין אנו יודעין לאה זו באיזה מהן היא באה. אבל מ"מ ממה שיראה יותר מתוך השאלה גם כי הוא המצוי יותר משאר הדרכים הוא שהיא מואסת אותו ומתוך המיאוס באה להתגרש. ומפני שאנו חושבין שזהו שגרם לה לזו לפיכך אנו כותבין לכם דין המורדת והאומרת מאיס עלי. ותחילת כל דבר נאמר שדין התלמוד אפי' באומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל להוציא בעל כרחו אלא לדעתו אם רצה מוציא ואם לא רצה אינו מוציא. וכאותה שאמרו בריש פ' הניזקין (גיטין דף מ"ט ע"ב) כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה כתובה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה. ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהא לה בגט. אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם דאם איתא היאך הוא יכול להשהותה תימא איהי מאיס עלי ויוציאה. ואם היה אפשר לה להתגרש בשום פנים היו מתקנין לו כתובה ממנה. ועוד יש ראיות רבות בזה מן הגמ' ומן הירושלמי אלא שאין זה מקום להאריך. ולא כמ"ש הרב ר' משה ז"ל שהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא כדי שלא תהא זו כשבויה להבעל לשנאוי לה. ואין דבריו נכונים במקום הזה כלל. גם מה שתמצאו בהלכות הרב אלפסי ז"ל שהגאונים זלה"ה תקנו להוציא בגט כל מי שתובעת להתגרש. לא ראינו בדורות הללו מי שעשה מעשה ולא פשטה תקנתם זו ברוב המקומות ואף הם שמא לא תקנו אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשיו אין מקילין בדבר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומקצת מן הרבנים האחרונים אבל אם רצה הבעל לגרש מגרש. והאומרת מאיס עלי האמור בגמ' הוא כשהיא תובעת להתגרש ואומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתי אלא יתן לי גט ואצא. זו היא שאנו אומרים שהיא ודאי באה מטענת המיאוס ואנוסה היא זו דליבא אונסה. ולא אמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר דאילו נתנה עיניה באחר היתה תובעת להתגרש וליטול כתובתה. וכן פרש"י ז"ל שם בכתובות (ד' ס"ג ע"ב) גבי מה שאמרו היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. ופרש"י ז"ל שם היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה. אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא בעינן לא כייפינן לה. וזהו דינא כשהיא אומרת כן אין כופין אותה לביישה ולהכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואין פוחתין מכתובתה מעט מעט או לאחר ד' שבתות של הכרזה כדרך שאנו עושין למורדת האומרת בעינא לי' ומצערנא ליה. אלא משהין אותה שנים עשר חודש אולי תחזור בה וכמ"ש בגמ' בפ' אעפ"י ומשהי' לה תריסר ירחי אגיטא. ואם חזרה בה תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כתובתה כלום דאנוסה היתה זו. ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר כמו שאמרנו כיון שהיא רוצה לצאת בלא כתובתה. ותוך י"ב חדש אלו אין לה מזונות מבעל כיון שאינה רוצה בו וכמ"ש בירושלמי המורדת והיוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות. ואף הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות ובאילין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל ואם רוצה הבעל לגרש תוך י"ב חדש אלו לא הפסידה היא מכתובתה כלום. דכיון שהיא אינה מתגרשת מתקנת חכמים כל י"ב חדש וזה גרש תוך זמן זה מדעתו הרי זה כשאר בני אדם המגרשין מדעת עצמם שנותנין כתובה וכ"כ ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו אבל אם שהא עד לאחר י"ב חדש וגרש הפסידה עיקר כתובתה ותוספת. אבל בלאות נדונייתא שהביאה ועדיין הן קיימים אם תפסה אותם ואפי' בפני עדים אין מוציאין ממנה. אבל לכתחילה אין מוציאין ממנו ונותנין לה מפני שמחלוקת היא בגמ' ואמרינן השתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר התפיסה לא שקלינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה. אבל נכסי מלוג שלה לא הפסידה מהם כלל אלא נוטלת כל מה שהיא מוציאה מהן ואפי' הן ביד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה. שהרי אפי' למורדת האומר' רוצה אני בו אלא שאני רוצה לצערו שהיא מורדת יותר מרוע הלב ולא מתוך האונס לא הפסידה נכסי מלוג שלה. וכמו שמוכיח במשנת פ' אעפ"י כדעת רבנן דר' יוסי כ"ש זו שהיא אנוסה שלבה אונסה. אבל מה שכתב ונתן לה הבעל משלו מתנה לחוד היה נר' שלא תפסיד ממנו כלום מפני ששנינו אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. ואמרו עלה בגמ' דזאת אומרת דתנאי כתובה ככתובה למאי נפק"מ למורדת. ואם איתא מ"ש משום תנאי כתובה ככתובה לא יהא אלא נכסים שנתן לה הוא אחר שכנסה הרי היא מפסדת אותן אעפ"י שאינן כתנאי כתובה. אלא משמע שלא הפסידה אותן ואפי' המורדת מדעת כ"ש זו שהיא כאנוסה. אבל מתשובת הגאונים ז"ל נראה שהפסידה כל מה שכתב ונתן לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו דין האומ' מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו. אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה חוששין לה שמא עיניה נתנה באחר. ואם מורדת בכך מתשמיש נותנין לה דין מורדת האומרת מצערנא ליה. וזהו דינא שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודע שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתיך ק' מנה הפסדת. אם חזרה בה מוטב ואם לאו מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבעיר ביום השבת בשעת אסיפת העם. ואומרים היו יודעים שפלונית מורדת על בעלה כדי לביישה אולי תחזור בה אם חזרה בה מוטב ואם לאו מגרשה והפסידה כל כתובתה ונדונייתא. וכמ"ש רבותינו חזרו ונמנו וגמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה מב"ד בתי הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת. אמר רמי בר חמא פעמים שולחין מב"ד אחת קודם הכרזה וא' אחר הכרזה. וכשהיא יוצאה אין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ונידוניא ואפי' בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל וכמ"ש עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה. והכל בכלל כתובה בין עיקר בין תוספת ונידוניא ואפי' הכניסה לו קרקע ואפי' תפסה מפקי' מינה וכ"ש מה שכתב לה איהו משלו. ואפי' כתב לה מתנה לאחר נישואין דלמשקל ולמיפק לא יהב לה וכ"כ רבינו האיי ורב אלפס ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהם כלום ונוטלת בלאות נכסי מלוג הקיימין ואפי' מה שביד הבעל מנכסי מלוג שלה מוציאין ממנו ונותנין לה. זהו הדין שנר' לנו במי שתובעת להתגרש וליטול כתובה מחמת שאינה רוצה לישב תחת בעלה.
<h2> עג</h2>
(א) עוד שאלת לאה תובעת מיעקב בעלה שיגרשנה בגט או מטענת מאיס עלי או מטענה אחרת. ויעקב טוען יישר ובלבד שתחזירי לי שטר כתובתיך ומתנתיך או תכתבי לי מחילה על הכל. דודאי הפסדת הכל ואין ליך עלי שעבוד כלל לאחר שתתגרש [אצ"ל שתתגרשי] ולמה יהא לך שטר מוחזק עלי עד שיאמרו העולם שיש ליך חוב עלי ויהיו נכסי מזולזלין. וטוענת לאה איני תובעת ממך עתה כי אם הגט לבד אך תתן לי גטי ואם היום או מחר אתבע ממך כתובתי או מתנתי יראו ב"ד מה הדין נותן. מאי מי אמרי' שהדין עמה לתת לה גטה וכשתתבע לו דבר יהא הדין ביניהם? או דילמא כיון שהיא רוצה בגירושין והיא תובעת מעצמה הגט הפסידה הכל וכיון שהפסידה דין הוא שתחזיר לו שטר הכתובה והמתנה או תמחול לו הכל ואז תקבל גיטה ע"כ.
(ב) תשובה כבר כתבנו שלא ראינו ולא שמענו במקומות אלו מי שכפה את הבעל לגרש את אשתו ואפי' באומרת מאיס עלי. וכיון שכן זו שתובעת להתגרש אם רצה מגרש ואם לא רצה לגרש שומעין לו. וכבר כתבנו דיני המורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה והאומרת מאיס עלי. גם טענת הבעל האומר לא אגרש עד שתחזירי לי את שטר כתובתיך טענה יפה היא חדא שאנו כבר כתבנו שאם אמרה היא מאיס עלי וקדם הוא וגירש תוך שנים עשר חדש לא אבדה היא את כתובתה. וא"כ היאך יגרש זה קודם שתחזיר היא שטר כתובתה ותמחול לו על כל זכות שיש לה עליו. אם עשה כן איבד את זכותו. ואפי' לאחר י"ב חדש אינו בדין שיגרש הוא ואח"כ תכריחנו היא למיקם עמה בדינא ובדיינא. הא למה הדבר דומה למי שיש לו שטר חוב על חבירו ואומר לו פרענו ואח"כ אבוא לב"ד אם אני חייב לך להחזיר לך שטר חוב אם לא שאין שומעין וזה דבר פשוט. וכ"ש זה שהכל תלוי ברצונו ואם רצה לגרש מגרש בין שלא תחזיר לו הכתובה בין תחזיר וכמ"ש.
<h2> עד</h2>
(א) גם מה שכתבתי לך בענין ההטפסה שתזהר שלא יהיו ב"ד קרובים לקהל טורטושא ואמרתי כי לפי דברי צריך אתה ב"ד מעיר אחרת כן אמרתי ולזה אתה צריך.
<h2> עה</h2>
(א) (א"ה במיוחסת סי' י"א)
<h2> עו</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' רס"ג)
<h2> עז</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' קמ"ד)
<h2> עח</h2>
(א) (א"ה ס"ט תשובה זו הן היתה למראה עיני ה' ר' אברהם מוטל ז"ל והעתיק קצתה בתשו' כי באה בס' תורת חיים ח"א סי' כ"ג והר"ב כנה"ג בחו"מ סי' רל"ה הגהט"ו [הגה ט"ו] ס"ק ל"ט ומ' רימזה בנוסח זה ומצאתי להרשב"א ז"ל בתשו' כ"י הלכות קרקעות סי' ר"ב יע"ש וכבר נדפסה בשלימות בח"ה סי' קי"ג לך נא ראה)
<h2> עט</h2>
(א) (א"ה בח"ה סי' ק"ד).
<h2> פ</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' קס"ב)
<h2> פא</h2>
(א) (א"ה בתשו' מיוחסות סי' ח')
<h2> פב</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' ע"א)
<h2> פג</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' צ')
<h2> פד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' שי"ט)
<h2> פה</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' י"א)
<h2> פו</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' קע"א)
<h2> פז</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' קע"ב)
<h2> פח</h2>
(א) (א"ה ה"ה במיוחסות להרמב"ן סי' י"ב)
<h2> פט</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ה סי' קי"ב)
<h2> צ</h2>
(א) (א"ה ה"ה בחלק ה' סי' קל"ד)
<h2> צא</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"א סי' אלף קכ"ג)
<h2> צב</h2>
(א) קהל קונסטנדינה. שאלתם ראובן ושמעון היו שותפים בחצר א' והלך ראובן וקנה חצר אחרת סמוכה לה ופתח שלה במבוי עם גוי א'. ואחר שקנה ראובן החצר סתם הפתח שלה שהיה עם הגוים במבוי ופתח לה פתח אחר כנגד החצר המשותפת. וכשפתח אותו היה שמעון מסייעו ומשתדל עמו עד שעמדו שניהם ובנו דלת בשותפות לסגור שתי החצרות. עד שחזרו במבוי אחד זה נכנס לתוך חצר המשותפת וזה נכנס אל חצר המיוחדת לו שקנה ושער החיצון סוגר על שתי החצרות במבוי אחד וכל יום הם נכנסין ויוצאין דרך פתח החיצון. ולאחר חמש שנים ערער שמעון על הפתח שפתח כנגד פתח החצר. וראובן טוענו אחר שהוצאתי הרבה בבנין כדי לפתוח כאן הפתח לא מחית כלל אלא באת וסייעתני בבנין ובפתיחתו כבר גלית בדעתך שמחלת. ובאו לבית דין על זה ואמרו לו בית דין לשמעון אין לך לערער שאפילו היזקך בראיה כבר הכרת ומחלת ושתקת ועוד שסייעת בפתיחה. ולא שמע שמעון לדבריהם והעמיד את ראובן בדיני האומות ואמרו לו לפי דינם שישבע שלא רצה בפתיחתו ויסתום ראובן אותו פתח. וכשבא לישבע גערו בו כל הקהל עד ששמע לקול גערתם ונסתלק מלהשבע והאריכו הענין עד בא דבריך. ותשלח לנו פסק דין חתום בזה כיצד הדין ואם שמא חס ושלום ימלך לישבע קודם שתבא אלינו תשובתך מה דינו על שנשבע לשקר
(ב) תשובה כבר הגיעה אלי שאלתכם זו פעם אחרת אלא שבשאלה הראשונה לא הזכרתם בה חשש היזק ראיה. אלא שהיה נראה לי מתוך שאלתכם שלא היתה הקפדת שמעון אלא על שהחזיר הפתח למבוי זה ומשום רבוי הדרך. ועל זה השבתי כבר שאין רבוי הדרך במבוי לשינוי מבוי אלא למי שאינו שותף באותו מבוי. והצעתי לכם הצעות ההלכות על דבר זה איני יודע אם הגיע לכם אותה תשיבה [תשובה] שהשבתי אם לאו. ועכשיו יראה לי מתוך השאלה השניה שהקפדה זו על היזק ראיה ומפני שאמרו לא יפתח אדם פתח כנגד פתח בחצר השותפים. וגם אני בזה אומר שהדיינין כדין דנו שכל שהכיר שמעון בנזקו ובא וסייע עמו בודאי מחל ואפי' במקום שיש בו חסרון קרקע קנה כל שסייעו דמתנה הוא דקא יהיב ליה. דגרסינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"א) רב ענן שקל בדקא בארעיה אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דר"נ אמר ליה אהדר ליה אמר ליה אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי. א"ל מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי עבדית איהו נמי לא הוה ידע. אלמא אי לאו דטעות הוה מחילה הויא כיון דאתא וסייע בהדיה. ואף על גב דבירושלמי משמע איפכא דאפילו במושיט לו צרורות מצי אמר ליה מגחך הוינא בך אנו אין לנו אלא כגמרתינו. ועוד כי במשנתינו ל"ש [= לא שנו] לא יפתח אדם פתח כנגד פתח המבוי אלא לא יפתח אדם פתח כנגד פתח בחצר דמשמע הא במבוי פותח. ובאמת כי בירושלמי נחלקו אם יש במבוי היזק ראיה בפתח כנגד פתח שבחצר או אין בו היזק ראיה כבר"ה ששנינו אבל פותח פתח כנגד פתח בר"ה. ואמרו שם דתני כשם שבני החצר יכולין למחות כך בני המבוי יכולין למחות. מ"מ שם אמרו דאם נתן לו רשות מותר ולפי סברתינו כל שהכיר וידעו הרי הוא כנותן רשות וכמ"ש. ואם שמא ח"ו עבר שמעון ונשבע לא טוב עשה אבל לחייבו על שבועתו כעבריין ממש אינו נראה. שאלו דברים מסורין ללב. שאפשר שהאמת אמר שלא סייעו על דעת מחילה אלא רצה לשחק בו שיוציא מעותיו שיבנה בימין ויפתח ויחזור ויסתום כד' הירושלמי. אבל לענין הדין אף על פי שנשבע אינו רשאי לכוף את חבירו לסתום ואפי' אם עבר וסתם יחזור ויפתח.
<h2> צג</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' ר"ב)
<h2> צד</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' א')
<h2> צה</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' רל"ה)
<h2> צו</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' רל"ח)
<h2> צז</h2>
(א) עוד שאלת ראובן פתח חלונות בכותל החוצץ בינו ובין גגו של חבירו והחזיק בו שני חזקה. ובאותו גגו משתמש ראובן לפעמים ומת ראובן ונשאר חנוך בנו ועכשיו בא שמעון להגביה כותלו כנגד החלונות ולסתמן. טען חנוך שאינו רשאי לפי שהחזיק אביו בהם וגם הוא אחריו שני חזקה ושלא מיחה בהם שמעון. ושמעון טוען שאין לו ולאביו לשעבד במעשיהן קרקעו ועוד דחזקה בלא טענה אינה חזקה ועוד שהן מזיקין אותו בהיזק ראיה ואין להיזק ראיה חזקה הדין עם מי.
(ב) תשובה אם חנוך טוען בבריא שאביו פתח החלונות שלא בטענת מכר אלא בא בטענת סבלנות. הדין עם שמעון דטענתו אינה כלום ואפי' במקום שאינו מחסרו קרקע. וכדמוכח התם בפ' לא יחפור (בבא בתרא ד' כ"ג ע"א) לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אא"כ יש לו נ' אמה לכל צד ר' יאודה אומר בית ארבע כורין כמלא שגר היונה ואם לקחו אפי' בית רובע והרי הוא בחזקתו. ואמרי' עלה בגמ' אמר רב זביד איתימא רב פפא זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח. וא"א למה לי לטעון ליורש וללוקח והא לא בעו טענה בעלי השדות הרי היא [אולי צ"ל הריהן] בחזקתן. אבל כשאין היורש טוען בריא אלא בשמא ככל טענות היורשין היו ב"ד טוענין בשבילו שמא האב היתה לו טענת מכר או מתנה שאתה מכרת לו או נתת לו. משא"כ בטוען בריא. וכדמוכח בפ' ח"ה (ד' ל"ג ע"ב) בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאבהתיה אכלה שני חזקה. דמוקמי לה בידא מאן דאייתי סהדי דאבא ולא טעני' ליורש זה דדילמא אין לאבהתך אלא דאבוה דהאי דזבנה מינך או דאבהתך. וכן נמי מוכח בפ' דייני גזירות (ד' ק"ט ע"ב) בעובדא דההוא אפוטרופא דאתא לקמיה דאביי ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה אמר כי חזרתי ולקחתיו ממנו. ואמר אביי כל מאן דמוקי אפוטרופא מוקי כי האי. וא"ה לא טען אביי כלום ליתמי מעיקרא משום דדילמא יטענו היתומים בטענת בריא דלית להו לב"ד לטעון להם בכל כי האי. ואלא מיהו בכל מקום שיש בו היזק ראיה אפי' בא בטענה אין לו חזקה. דכקוטרא ובית הכסא דמי כדעת הרב אלפסי ז"ל וכן קבלנו הלכה למעשה כדבריו.
<h2> צח</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' ק"י)
<h2> צט</h2>
(א) (א"ה ה"ה בח"ב סי' רנ"ז)
<h2> ק</h2>
(א) (א"ה בח"ה סי' ק"א)
<h2> קא</h2>
(א) (א"ה בח"ה סי' ז')
<h2> קב</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' קי"א)
<h2> קג</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' צ"ה).
<h2> קד</h2>
(א) כתבתי מה שטען רבנא משה הנשיא בן רבנא טודרוס הנשיא לבעל דינו ואמר על הפתחים הסתומים שפותח בעל דין לפי שלא נפרצו הפצימין. טוען אני שצריך להביא ראיה תחילה שהיו פתוחין והחזיק בהם כשהם פתוחים. ואם אח"כ סתמם מדעתו בלא פרצת פצימין הרי הן בחזקתן שיוכל לפותחן אם לא עמדו ג' שנים סתומין. אבל אם לא יביא ראיה שהיו פתוחין מעולם גם אם היו פתוחין ולא החזיק בפתיחתן כדין חזקת הפתחים והחלונות שהם ג' שנים כפי מנהג עירנו. אין לו לפותחו עכשיו לפי שלא היה מוחזק בהם. ואם נפש אדם לומר הפצימין שהן קיימין הן הן חזקת הפתחים ואפי' שלא נפתחו מעולם. דודאי א"א לומר שאדם מחזיק על חבירו במה שאינו נהנה ממנו וחברו אינו ניזוק. שהרי מצינו בחלונות שהן למעלה מד' אמות שהם פתוחות ונהנה בהם ויכול למחות משום דזימנין מותי' שרשיפא ומזיק ואפי' הכי אין להם חזקה לפי שאין הזיקן קבוע. כ"ש חלון או פתח סתום שאינו יכול ליהנות בו ולא להזיק בהיזק ראיה שאם יעמוד כך לעולם אין לו חזקה. ואם יאמר הבעל דין מאחר שיש להם פצימין שמא פתוחין היו וטוענין ליורש בטענת שמא. גם זה אינו כלים [צ"ל כלום] דודאי טוענין ליורש בשמא מאי דיכול לטעון המוריש בבריא. אבל כאן שאם יבוא המוריש בטענת בריא ויאמר פתוחים הן והחזקתי בהם שני חזקה. לאו כל כמיניה דמהימן מי לא אמרינן ליה ברור חזקתך ה"נ אמרינן ליורש ברור חזקתך דאבהתך. גם אם יביא ראיה שנפתחו והחזיק בפתיחתן כשיעור חזקה ואח"כ נסתמו ועמדו בסתימתן שני חזקה כמו כן שוב אינו יכול לפותחן. וגדולה חזקה דכי אמרינן (בתרא י"ב ע"א) בית סתום יש לו ד' אמות והרי היא [צ"ל הוא] כפתוח היכא שלא החזיק בסתימתן בעל החצר שני חזקה. דלא אמרינן שיהא סתימת בעל הבית מדעתו שסתם פתחיו או חלוניו כאילו סתמו אחרים בעלי החצר. דאמרינן ביה ולסתום לאלתר הויא חזקה אין לך שסותמים בפניו אורו ושותק. א"נ שיהא סתימת פתחו מדעתו כאילו פרץ פצימיו מדעתו שלאלתר אבד זכותו. אבל היכא שהחזיק בעל החצר באותה סתימה ג' שנים אבד את זכותו ולא אמרינן שהפצימין יהיו כעידי מחאה שיפול החזקה. דאילו אמרינן פצימין הרי הן כעידי מחאה א"כ היכי אמרינן ולסתום לאלתר הוי חזקה. אם אותה סתימה בפרצת פצימין אפי' לא יסתמוהו אחרים בפניו אלא הוא בעצמו ומדעתו אבד את חזקתו. ואם בלי פרצת פצימין הפצימין הרי הן כעידי מחאה ואעפ"י ששותק הרי זה כצווח ועומד והאי דשתק משום שהפצימין עדים. אלא לאו ש"מ פצימין אינם כעידי מחאה ולא אמרינן בית סתום יש לו ד' אמות אלא בתוך ג' שנים אבל אחר ג' שנים לא. וכן החזקות (נ"ל שכצ"ל והוא הדין) שהיה לו להזכיר כאן ולאפלוגי בין תוך ג' לאחר שלש. אבל פרץ את פצימיו היה לו להודיע שמאבד את זכותן לאלתר. כל אלו הדברים סבור אני שהן עיקרים בלי ספק. ואפי' היה בדבר ספק אין לו לפתוח מספק שהמוציא דבר מחזקתו עליו להביא ראיה עכ"ל [מכלל ההגהה צוטטה השורה הראשונה בלבד להלן מביא הרב המגיה מחלוקת הפוסקים בשני דיני התשובה].
<h2> קה</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' זק"ן [קנז])
<h2> קו</h2>
(א) (א"ה שם סי' שס"א)
<h2> קז</h2>
(א) (א"ה שם סי' שס"ב)
<h2> קח</h2>
(א) עוד שאלת ראובן ושמעון שותפים לוו מנה מלוי. ובא לגבות חובו מהם ולא הביא שטרו בידו. ולא רצו ראובן ושמעון לפרעו עד שיחזיר להם השטר חוב. ולבסוף נתרצה לו ראובן ושמעון לא נתרצה עד שאמר לו ראובן שותפו פרעהו ממעות השיתוף ואני אתן לך השטר לזמן פלוני וכן אמר בשעת מתן מעות. ובנתיים מת לוי ויורשיו הוציאו שטר החוב והוצרכו לפורעם שלא היה בידם שום ראיה שיטענו. ועכשיו אומר שמעון אל שותפו שישלם לו מדין ערב. וראובן טוען שאין כאן מדין ערבות אלא עצה השיאו והרשות היתה בידו אם יקבל עצתו.
(ב) תשובה הדין עם שמעון. ואיני יודע מאיזה צד אומר שאין זה ערבות. שכל מלוה שהלוה על פי ערב הרשות נתונה בידו אם ישמע לערב אם לא. ואם דעתו לומר שאין ערבות אלא במלוה בלבד זה דבר בטל שכל עושה מעשה ע"פ א' אותו א' חייב מדין ערב. וכדאמרי' בפ"ק דקידושין (ד' ז' ע"א) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ואמרו שם וכן לענין ממונא כלומר אם אמר תן מנה לפלוני ותהא שדי נתונה לך הרי זו נתינה ע"כ.
<h2> קט</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' רמ"א)
<h2> קי</h2>
(א) (שם [בחלק ד'] סי' ב').
<h2> קיא</h2>
(א) שאלת ראובן השאיל ביתו לשמעון וקנו מידו. וכן כתוב בשטר ההשאלה קנו ממנו ותנו להם לשמעון ולדינה. מחמת שרצינו וקבלנו על עצמינו בק"ג להיות משתמשים ודרים בכל אותו בית כל ימי חייהם. ולעשות בו צרכם וכל חפצם ורצונם כמו שאדם עושה בביתו ממש. ומעכשיו ילכו שמעון ודינה אשתו וידורו בו כל חפצם ורצונם וכתוב בו אחריות שלמה ע"כ. ושמעון השאילו ליהודה בנו ודר בו זמן רב והשביח בו שלא ברצון ראובן. וכל שיהודה משביח היה ראובן צווח ומוחה לפי שאינו רוצה באותו שבח. ולימים נפל הבית ונהרס כל הבנין ויהודה תובע מראובן השבח או ההוצאה כדין הבונה או הנוטע שלא ברשות שידו על התחתונה או עצי ואבני אני נוטל. השיב ראובן שבח אין כאן אלא פחת שבנויין מסרתים ועכשיו חרבות ועוד שאני הייתי צווח כל שאתה בונה. ואדרבא אני תובע ממך להחזיר לי ביתי כמו שהיה ועוד שכירות השנים שדרת בהם. שהשאלה שהשאלתי לאביך אין בה ממש שלא הקניתי לו גוף אלא לדירה. ועוד כי להם השאלתים ולא לך ולא לאחרים. ועוד שאביך ואשתו לא היו אלא שנים [ואתה] ואת דרת בהם עם אשתך ובני ביתך. השיב יאודה כיון שהשאלת להם לעשות חפצם ורצונם מן הסתם לדור בהם הנטפלים בהם השאלתם. ואני מבני ביתו ואוכל על שולחנו ואני ובני ביתי בני ביתו. הודיעני הדין עם מי.
(ב) תשובה מלשון השטר נר' שהגוף הקנה להם כיון שכתב להם ולעשות בו כל צרכם וכל חפצם ורצונם כאדם שעושה בביתו ממש ולשון זה רחב וכולל הרבה יותר מן ההשאלה. שאעפ"י [אולי צ"ל שאף על פי שהשאילו] בנין הצריך לדירתו נר' שנכנס בכלל זה שכן אדם עושה בביתו. ועוד שהרי קנו מידו וכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו. וכמ"ש בפ' הכותב (דפ"ג [פ"ג] ע"א) ששאלו גבי מה ששנינו בברייתא. דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום. ואבעיא להו קנו מידו מאי? מדין ודברים קנו מידו או מגופא של קרקע קנו מידו? ואסיקנא הילכתא מגופה של קרקע קנו מידו. ועוד דבר מן דין כל שירד שמעון לקרקע ודר בו וראובן לא ערער בודאי גילה ראובן בדעתו שגוף הקרקע הקנה לו. וכמ"ש בפ' הכותב (שם) אמר ר' יוסף מדין ודברים קנו מידו ור' נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. אמר אביי מסתברא מילתא דר' יוסף בעורר אבל בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. כלומר אם ערער קודם שהניחו לעמוד בשדה אפשר לומר שלא היה בדעתו להקנות לו אלא דין ודברים. אבל כשהניחו לירד בו ולעמוד ולאחר זמן ערער אפי' ר' יוסף מודה דערערו בטל. דכל שהניחו לעמוד גלה בדעתו דמגופא של קרקע קנו מידו. ולא עוד אלא דבר מן דין כל שהניחו לעמוד את"ל שהיה בטעות שהיה סבור דיכול אדם להקנות דירה בלא גוף א"ה. מ"מ כל השנים שעמד שם מחילה בטעות היא ומחילה בטעות אינה מחילה וכדאיתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו) ולפיכך אין לראובן על שמעון כלום ושמעון שהושיב בנו בו אין לראובן בזה עליו שום תרעומת שאעפ"י שאמרו אין השואל רשאי להשאיל והמשכיר רשאי להשכיר ה"מ בשאלת מטלטלין אבל קרקע רשאי. וגם ב"ח ששואל רשאי לגבות זכות הדירה בחובו וכדמוכח בגיטין (ד' ל"ז) גבי פרוזבול. ואפי' במטלטלין גדולים כגון ספינה וכיוצא בה השואל רשאי להשאיל והשוכר רשאי להשכיר כדאיתא בפ' האומנים (בבא מציעא ד' ע"ט ע"ב) דתניא המוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו חצי הדרך ואין לו אלא תרעומת עליו. ואמרי' דאי לא משכח לאוגורה כוליה אגרא בעי למיתן ליה אלא דמשכח לאוגורה ואגרה ופרקה בגווה ותרעומת משום שינוי דעתא. ולפיכך אפי' על יאודה אין לו כלום שזכות הדירה של שמעון היא ולא בשל ראובן דר אלא בשל שמעון אביו ואינו חייב להעלות לו שכר. ומיהו אם הפסיד בו יהודה כלום בדירתו חייב לשלם לו נזקו לפי אמון דעת הב"ד והכרתם. ולענין הבנין שבנה בו יהודה כל שצווח ראובן וגלה בדעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו. ומ"מ אם רצה יאודה לומר עצי ואבני אני נוטל הדין עמו וכגון שבנה חרבה אבל אם היה בנוי וסתר יאודה ובנה הכל לפי מה שיראו הב"ד ויטול זה עציו ואבניו ויש לו דמי נזקו שסתר ביתו ובנינו.
<h2> קיב</h2>
(א) (א"ה בח"א סי' תתצ"א).
<h2> קיג</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' י"ב)
<h2> קיד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' ה')
<h2> קטו</h2>
(א) (א"ה בח"ה סי' קצ"ד)
<h2> קטז</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' ט"ז)
<h2> קיז</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' קל"א)
<h2> קיח</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' כ')
<h2> קיט</h2>
(א) עוד שאלת ממני מה אני בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אם כדברי הרמב"ם ז"ל.
(ב) תשובה כך מסורת בידינו שבדברים אלו הולכין אחר מנהג כל מקום ומקום. כל שנהגו להשאיל כיוצא בהן או להשכירן באותו מקום כספרי הגמרא ופירושיהם בארצנו שנהגו להשאילן תמיד דרך זה לשאול ודרך זה להשאיל. וכן דברים אחרים לפי מה שיראה הדיין שעשוי זה לשאול וזה להשאיל. ותדע דהא ספרי דאגדתא אין מן הדעת לומר שעושין אותן בתחילתן להשאיל ולהשכירן ורבא (בתרא נ"ב) [ב"ב נ"ב ע"א] אפקינהו מיתמי משום דברים העשוים להשאיל ולהשכיר שכן היו עשויים שם להשאילן ולהשכירן.
<h2> קכ</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' ב').
<h2> קכא</h2>
(א) עוד שאלת ראובן היה חייב מנה לשמעון וכשבא שמעון לגבות את חובו לא מצא נכסים ידועים לראובן. והעמיד את לוי ואמר לו יודע אני שיש לראובן שטרי חוב בידך שנעשו על שמך מחמת קנוניא וטען לוי להד"מ. יוכל שמעון להשביע את לוי על זה או לא.
(ב) תשובה כבר ידעת שאין משביעין שבועת היסת על טענת שמא וזו טענת שמא היא דמאין הוא יודע דאותן שטרי חוב שנעשו ממונו של ראובן ולא כל האומר יודע אני מקבלין ממנו עד שיברר היאך הוא יודע. ואפי' ידע והיה עומד על גביהן כשנעשו אותן הלואות ושמו ראובן המעות כיון שנעשו באותה שעה על שם לוי שמא פקדון היו מידו של לוי. ואעפ"י שאילו היו עכשיו ביד ראובן אינו נאמן שכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים וכדמוכח באומר שטר אמנה הוא זה. הכא שאני באותה שעה לא היה עדיין חייב לזה. ועוד דמ"מ מעות המלוה אינו ביד לוי אלא ביד הלווין. ואם מפני שטרי חוב שטוען שיש ביד לוי. שטרי חוב אינן נגבין בב"ד מילי נינהו לכשיגיע זמן הפירעון מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ודוקא למאן דפסק כר' נתן אבל להגבות לו שטרי חוב לא. והראיה מהאשה שחבלה באחרים ומשנים שלוו זה מזה. אלא אם רצה להחרים סתם כל מי שיש לו שום נכסים מראובן שיבא ויגיד לב"ד הרשות בידו ומן התקנה.
<h2> קכב</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' י"ט)
<h2> קכג</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' קנ"ח)
<h2> קכד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' רל"ה).
<h2> קכה</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' ע"ט ועל תשובה זו קאי מר שם בח"ג סי' ט"ו וט"ז ולא כמו שחשב הרב מהר"א ישראל בהגהותיו שם ודו"ק)
<h2> קכו</h2>
(א) ומה ששאלת במי שדר בחצר חבירו ואומר שכירה [שכורה] היא אצלי עד זמן פלוני וזה אומר לא כי אלא שאולה עד זמן שארצה מי נאמן.
(ב) תשובה בעל הבית נאמן כל שלא החזיק שם שני חזקה שאלו החזיק שני חזקה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי הא לאו הכי לא דקרקע בחזקת בעליה עומדת.
<h2> קכז</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' קס"ד)
<h2> קכח</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' מ')
<h2> קכט</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' ס"ג).
<h2> קל</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' קל"ח)
<h2> קלא</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' כ"ה הובא בסגנון אחר והענין א').
<h2> קלב</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' קל"ג)
<h2> קלג</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' סי' קס"ב)
<h2> קלד</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' כ"ט)
<h2> קלה</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' מ')
<h2> קלו</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' ס"א)
<h2> קלז</h2>
(א) (א"ה עיין בחלק ב' סי' טל [ל"ט] ובח"ד סי' כ' והיא כתובה בחלק ה' סי' ק"ז)
<h2> קלח</h2>
(א) (א"ה בא בדרך ארוכה אר"ש טובא ורחבה בחלק ג' תוך סי' שכ"ו)
<h2> קלט</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' סי' ע"ו).
<h2> קמ</h2>
(א) עוד שאלת ישמעאל שמשכן מטלטלין לראובן ולסוף י"ח שנים נתנם הגוי לשמעון בשטר מתנה כדין מגוי לגוי ועשה לו שטר אפוטרופסות ר"ל [= רצה לומר] מינהו במקומו לתבוע הממשכנים וכתב אלו השטרות ישמעאל. ויש חק בינינו שאם לא בשטר כתוב וחתום כדין ישראל אין מוציאין מישראל לישראל אחר ולא לגוי אחר. וקם שמעון בב"ד ותבע מראובן המשכנות בכח אלו השני שטרות. וענה ראובן לאו בעל דברים דידך אנא דאלין שטרי חספא בעלמא אינון בעינן עידי ישראל. ומאחר שאין בינינו דינא דמלכותא בדבר הזה כל השטרות הכתובים בגוים שאנו צריכין לקנין וחליפין ואין בהם קנין וחליפין אין עושין בהן דין ואפי' בדינא ישראל אין עושין בהן דין כ"ש בדיני גוים. ואמרו הברורים שהדין עם ראובן ונסתלק שמעון לדון לעיני הרב ע"כ. ועוד הארכת בענין שאלתך אין צריך לזה.
(ב) תשובה כל מה שטען ראובן יפה טען ומה שדנו הברורים יפה דנו מלבד מה שיש עוד מן הטעמים ומן הראיות והנני מקצר וכותב אליך א' מהן לבד. הא' הרי אמרו בפ' ח"ה (ד' נ"ד ע"ב) אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קנה עד דמטי שטרא הילכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. וה"נ גוי מכי עשה שטר מתנה לישראל אסתלק ליה וישראל המקבל מתנה לא קנה עד דמשיך להו למטלטלין דמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה. והילכך ראובן זה שהיו המטלטלין בידו קנאם.
<h2> קמא</h2>
(א) (א"ה בח"ה סימן קצ"ו).
<h2> קמב</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' פ"ו)
<h2> קמג</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' ס"ז).
<h2> קמד</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' צ"ב).
<h2> קמה</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' קל"ו).
<h2> קמו</h2>
(א) קהל מונטסון
(ב) שאלת ראובן לוה מנה משמעון בשטר ופרעו בזמנו ועדיין השטר ביד הסופר. ובא ראובן אצל הסופר ובקש להחזיר לו שטרו לפי שכבר פרעו ושמעון גם הוא מודה ששטר פרוע הוא אבל לא רצה לצוות לסופר להחזירו מהו.
(ג) תשובה כיון ששמעון מודה שפרעו יפרע ראובן פשיטי דספרא ויחזיר לו הסופר שטרו. ואיני רואה בזה פקפוק ואין זה צריך ראיה דכל שפרע לוה את חובו חייב מלוה להחזיר לו שטר חובו וב"ד מעשין אותו בכך. וכל שהוא ביד הסופר ויודע הסופר שפרעו אף הוא מחזיר לו אא"כ נקיט ליה משום פשיטי דספרא.
<h2> קמז</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' ע"ב).
<h2> קמח</h2>
(א) שטר שהרחיקו עדיו מן הכתב שני שיטין וקדם בעל השטר עד שלא הוחזק ביד ב"ד ומלאהו בהחזרת דברים או בקרובים הרי זה זריז ונשכר כמ"ש הראב"ד ז"ל
<h2> קמט</h2>
(א) עמדתי על השאלה אשר שאלת בראובן שקנה שטר חוב שהיה לו על שמעון ושטר החוב ושטר ההקנאה נעשו בערש"ג [= בערכאות של גוים] ובחרבן העיר נאבדו השטרות. ואדוננו המלך יר"ה העמיד דיין לחדש השטרות וחדש שני השטרות לראובן ועכשיו תבע ראובן את שמעון באותו שטר והשיב שמעון שאינו יודע שנתחייב באותו חוב לעולם. ונסתפק לכם אם אותו שטר יש לו דין שטר מדין דינא דמלכותא או לא דשמא אין דינא דמלכותא בכי האי. וראיתי שהארכתם בזה בטענות ובצדדים ולא הנחתם חורין וסדקין בדין זה שלא בדקתם אותם יפה ואם באתי לכתוב על כל פרט ופרט יארך הענין ללא צורך. אלא על עיקר הנדון שלפנינו אני אומר כי כן דעתי נוטה שהדין עם ראובן שאלו בא שמעון עם טענת פירעון אז הדין עמו שאין בזה דינא דמלכותא דגזלה היא זו. דכל שטר העומד לגבות ועבר זמנו ואמר פרעתי נאמן מן הדין והמלך שאמר שאינו נאמן כעין גזלה היא אצל ראובן. אבל עכשיו שטען שאינו יודע שנתחייב מעולם באותו חוב כבר הודה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואי משום שאין לשטר דין שטר אלא כתובע ע"פ וקי"ל כר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. לגבי האי ודאי דינא דמלכותא דינא דדל האי שטרא מהכא הא איכא ספר הזכרונות הערכי והוא כגופו של שטר מן הטופס שאין השטר אלא מתוך התופס וכל עצמו כל שהוא ערכי מצד המלכות מסתכי ולא מרע נפשיה. וכזה דנתי ימים רבים לפני חכמים ז"ל אשר היו בארץ וזה דין אמת. וכל שהלוה מודה שחייב יכול המלך לחדש השטר ואין הלוה צ"ל כתובו כי זה מחק המלכות בדיניהם הרי הוא דין גמור וכמ"ש נכסי הגר הרי הן כמדבר. ואף על פי שהראשון נתן מעות וקרקע נקנה בכסף מלכא אמר לא ניכול ארעא אלא בשטרא וכן כל כיוצא בזה כאותם שאמרו באריסא דפרסאי ובטסקא. והטענה בזה לפי שהארץ של מלך היא ומי שבא לגור בארץ ע"ד כן הוא בא. עוד אני אומר שעל דיני הגוים [לא] אמרו דינא דמלכותא דינא שאין המלך מקפיד על דינין ידועין שזה בא ומחדש ומפרש דינין לפי דעתו ושכלו ואחר בא ומהפך דבריו ואין למלך בזה הקפדה כלל אא"כ הם נימוסין ידועין עשויין מצד המלכות וכמצוה שלא ידונו אלא כך וכאותה שאמרו ומלכא אמר לא ליכול איניש ארעא אלא בשטרא הא בענין אחר לא. ולפי' אעפ"י שבדיניהם אפילו המלוה את חבירו בע"פ צריך לפורעו בעדים זה מדיניהם הוא ולא מצד המלכות ודינא דמלכותא דינא. אבל דיני אומתו לאו דינא לנו אא"כ הוא ענין נהגו בו אפי' ישראל שבאותו מקום כדיני התגרים ופנקס החנונים. וכענין שאמרו בסיטומתא בין לקבולי עליה מי שפרע בין למיקנא ממש. ובעיני השטרות מחק המלכות הוא להיות השטרות העולות בערש"ג בשטרות שחתמו עליהם עדים ישראלים ואפי' שטרי הקנאה כשטרי מתנה חוץ מגיטי נשים
<h2> קנ</h2>
(א) שאלת ש"ח או מכר או מתנה שכתוב בפנינו אנו עדים ח"מ חייב עצמו פלוני או מכר או נתן ואין חתום בו שום עד אלא העד חתם אני ופלוני עדים והשני אינו חתום. וגם אותו הא' שחתם לא חתם שמו אלא אני עד אבל כתיבתו נכרת אם יש ממש באותו שטר אם כפר בו המתחייב או לא.
(ב) תשובה דבר פשוט הוא זה שאין לו דין שטר לפי שאין בו אלא עד א' דאינו קם לממון. ואעפ"י שאמר פ' אחר היה עמי עד אין בדבריו כלום ולפי מ"ש בירושלמי אפי' לשבועה אינו קם בע"א לאו כלום הוא. אלא שלענין שבועה יש לדקדק משמעתא דע"א בכתב ועד א' ע"פ מהו שיצטרפו ודעתי נוטה שקם לשבועה דהכין הוא האי דע"א בכתב שבריש פ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קס"ה). אלא שמקצת גדולי המחברים אין דעתם כן אלא כדעת הירושלמי.
<h2> קנא</h2>
(א) עוד שאלתם חדש חסר מאיזה יום מונין בכתובות ובשטרות מיום ראשון או מיום שני.
(ב) תשובה בכל מקום שהולכין בו אחר לשון בני אדם מונין מיום ראשון לפי שבני אדם קורין לו יום ראשון ר"ח והראיה ממה ששנינו בנדרים (דף ס') קונס יין שאני טועם חדש זה אסור בכל החדש ור"ח להבא פי' אינו אסור אלא באותו חדש שהיא [שהוא] עומד בו אבל ראש החדש הבא נחשב מן החדש הבא והרי הוא מותר בו. ושאלו עליה בגמ' ראש החדש להבא פשיטא שהרי הוא לא אסר על עצמו אלא אותו חדש בלבד שהוא עומד בו ור"ח הבא מן החדש הבא הוא ותירץ כי איצטריך לאשמועינן בחדש חסר מהו דתימא ראש החדש לשעבר קמ"ל דהא קרו ליה אינשי ריש ירחא. כלומר אם לא השמיענו תנא דמתני' דבראש חדש מותר הייתי סבור לומר דכיון דיום הראשון באמת מן החדש שעבר הוא ולפיכך יאסר גם באותו יום קמ"ל דאינו אסור בו משום דבנדרים אין הולכים בהם אלא אחר לשון בני אדם ובנדרים אין מונין אלא מיום ראשון וכיון שכן אף בכתובות ובשטרות אין הולכין בהם בכ"מ אלא אחר לשון בני אדם. והראיה שבשטרות הולכין בהם אחר לשון בני אדם כנדרים ואלו ואלו דין א' יש להם. ממ"ש שם בפ' קונם יין שאני טועם (ד' ס"ג) עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. והקשו בגמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתני' ר' יהודא היא דתניא אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין כלומר בלוה מחבירו וכותב לו שטר מלוה אלמא מדמקשה מהא דשטרות לההיא דנדרים ש"מ שטרות ונדרים דין א' יש להם וכאן וכאן הולכים בו אחר לשון בני אדם. ולא עוד אלא אפי' היה מן הדין לכתוב יום ב' אם כתב יום ראשון אין הפסד בדבר דהו"ל שטר מאוחר יום א' ושטר מאוחר כשר אבל אם יש מן הדין לכתוב יום ראשון וכמ"ש אם כתב יום שני הו"ל מוקדם ופסול הילכך מי שבא לכתוב יום שני אין שומעין [לו] יום ראשון שומעין לו
<h2> קנב</h2>
(א) (א"ה בח"א סי' אלף צ"ב).
<h2> קנג</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' ע"ב)
<h2> קנד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סימן ע"ג).
<h2> קנה</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' רל"ו).
<h2> קנו</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' נ"א).
<h2> קנז</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' רי"ז).
<h2> קנח</h2>
(א) שאלה מי שמשכן עליות ע"ג עליות וכתוב בשטר המשכונא ראובן משכן ביתו לשמעון מתחתית עד סוף עליותה ושמעון אומר שכל הבתים והעליות משכן לו וראובן טוען שלא משכן לו אלא התחתית והעליה שע"ג. והסופר אומר שכונתו לסוף כל העליות ושכן דרכו לכתוב והראה שטרי משכונא אחרים כתיב בהן כן והלה משתמש ומחזיק בכולן ואף הוא א' מעידי השטר הדין עם מי.
(ב) תשובה מסתברא ודאי כדברי שמעון שאלו לא משכן לו אלא העליה שע"ג התחתית מאי עד סוף העליה דקאמר הי"ל לכתוב התחתית והעליה שע"ג וכ"ש אם נהג הסופר לכתוב כן במשכנתות ובמכירות ואכלו בעליהן כל העליות בשופי בשטרות אלו. ועוד יש סעד במה שהיא [שהיה] א' מעידי השטר ומברר עדותו ואעפ"י שאינו אלא יחיד מ"מ עושין אותו סניף אל האמת.
<h2> קנט</h2>
(א) שאלת ראובן ושמעון שנתן להם המלך בחותמו סך ידוע בכל שנה ושנה בכפר א'. ומתו שניהם ונשאר אותו חותם ביד חנוך בנו של ראובן. ושאול בן שמעון תובע את חנוך אותו חותם כדי שיוכל לגבות חלקו. השיב חנוך אתה מחלת לי מחילה גמורה ואין לי להראות לך השיב שאול אין אותיות נקנות במחילה השיב חנוך הרי זכיתי בגוף הנייר אפי' לדבריך ואין לי להראותו לך הדין עם מי.
(ב) תשובה הדין עם שאול מכמה פעמים [אצ"ל טעמים] חדא שאפי' היה שטר זה כשאר שטרי חוב דעלמא לא היה נקנה במסירה. ולפיכך אפי' באנו לדון מחילה זו כמסירה הואיל ובשעת מחילה היה החותם בידו מסור אפ"ה אינו נקנה עד שיהא שם כתיבה ומסירה ואפי' גוף הנייר. לפי שכל שטר העומד לגוביינא אין עיקר המקח אלא לשעבוד שבו כל שלא נקנה השעבוד עיקר המקח שהיה עליו אפי' הנייר לא קנה. שהרי הנייר נגרר אחר השעבוד שלא לצור על פי צלוחיתו הוא צריך כשטרות של בשם וכ"נ כמ"ש הר"ב אלפסי ז"ל [תיבת ז"ל מיותרת] ז"ל בכתיבות בעובדא דמילתא דאפי' לעכב את הנייר לאו כל כמיניה. ואל יקשה בעיניך מ"ש בריש פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ו:) וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך א"ל אין לצור ולצור. לפי שיש לנו פי' מבואר ואין זה מקום אריכות. ועוד קרוב אני לומר שאין שטר זה נקנה בכתיבה ומסירה לפי שאין כאן מתחייב שהמלך אינו מתחייב להם באותו סך בשטר זה לפי וכן לא נתן להם שום גוף לפירות אלא שמתחסד עמהם ואומר שיטלו מיציאותיו כן וכן בכל שנה וכאומר לאחד אתחסד עמך ואתן לך כך בכל שנה. ושטר כזה איני רואה שיוכל למוכרו אפי' בכתיבה ומסירה שאין כאן מתחייב. ומ"מ אם כבר גבה חנוך וטען שמחל לו שאול על מה שגבה נאמן כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. ואם שאול מודה שמחל לו כמ"ש מתוך טענותיו אפי' כל מה שגבה חנוך לאחר אותה מחילה הוא של חנוך ואעפ"י שלא קנה חנוך השטר באותה מחילה. משום דמחילת שאול היינו מחילה בטעות מתוך אותו טעות הניחו לאכול וקי"ל דמחילה בטעות בכל כי האי הויא מחילה. וכדאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ו:) דגרסינן התם המוכר פירות דקל לחבירו רב הונא אמר קנה רב נחמן אמר לא קנה ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל קנה ומפרשי' טעמא התם משום דמחילה בטעות הויא מחילה שהמוכר היה סבור שקנה ומתך טעות זה הניחו לאכול ומ"מ ברשותו אכל אעפ"י שטעה בזה ולפיכך הויא מחילה.
<h2> קס</h2>
(א) (א"ה ח"ב סי' ל"ג)
<h2> קסא</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' קט"ו).
<h2> קסב</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' קכ"ג)
<h2> קסג</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סי' קכ"ד)
<h2> קסד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סי' קכ"ה)
<h2> קסה</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סי' קכ"ז)
<h2> קסו</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סי' קכ"ט)
<h2> קסז</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' פ"ג)
<h2> קסח</h2>
(א) (א"ה שם [במיוחסות] סימן פ"ז)
<h2> קסט</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' קמ"ד).
<h2> קע</h2>
(א) (א"ה בח"ר סי' כ"ב).
<h2> קעא</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' ס"ב).
<h2> קעב</h2>
(א) (א"ה הנה באה בח"א סי' תתק"ה במיעוט דרך אר"ש אך בדמותה כצלמה היא מוצאת במיוחסות סימן וא"ו).
<h2> קעג</h2>
(א) (א"ה מיוחסות סי' ז').
<h2> קעד</h2>
(א) שאלת הא דאמרינן שנים שנתעצמו בדין זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך לבית הועד שכופין אותו לעלות בארץ אחר ב"ד יפה מי אמרינן דוקא בא"י כההיא דאמרינן הלך אחר ר' חנינא ללוד אחר ר' לבית שערים אבל בח"ל לא אף על פי שאין בעירם ב"ד יפה אחר שהוא חוץ לעירם.
(ב) תשובה ל"ש בין בארץ בין בח"ל לעולם הולכין אחר ב"ד יפה ובהדיא שנו שם באותה שאמרת אחר ר' מתיא בן חרש ברומי ואחר ר' חנינא בן אחי ר' יהושע לגולה.
<h2> קעה</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' שע"ד)
<h2> קעו</h2>
(א) שאלת בתלמוד בפ"ק דסנהדרין (ד' ג' ע"א) מוכח דלרבא תרתי קתני ומדאורייתא בעינן מומחים אף בהודאות והלואות אלא משום נעילת דלת אוקמיה אהדיוטות. ומינה דב' שדנו אין דיניהם דין ולרב אחא חד מהם שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אוקמיה אתלת משום יושבי קרנות. ומינה דשנים שדנו דיניהם דין. וחזינן גברא דפליג ואמר דקי"ל דיניהם דין מדאמרינן בפ' ת"ה (ד' נ') ולסתלקו בתרי מנייהו ולדיינו. ונ"ל לפרש בזה לסתלקו בתרי מינייהו להעיד וידונו אחרים נכרים ע"פ עדותם. דאי בדיינים היאך אמרוה בלשון לכתחילה דאף שמואל ב"ד חצוף קרי להו זהו תורף הדברים.
(ב) תשובה ואני אומר דודאי קי"ל דאין דיניהם דין וראיות רבות יש. חדא דאמרינן בפ' האשה שנתארמלה (כתובות ד' כ"ב) שלשה שישבו לקיים את השטר ומת א' מהן צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. אמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב בי דינא לא צריך ודילמא ב"ד חצוף הוא וכשמואל דכתוב ביה בי דינא דרבנא אשי ודילמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל ס"ל דכתיב ביה אמר לן רבנא אשי שמעינן דלית הלכתא כשמואל. וכ"כ שם בהלכות הרב אלפסי ז"ל מהני שמעתתא שמעינן דלית הילכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין ועוד דרבא דהוא בתראה אית ליה הכי. ועוד דגרסינן בפ' החולץ (יבמות ד' מ"ו:) א"ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה. ובירושלמי פ"ק דסנהדרין אפליגו ר' יוחנן ור"ל עליה דשמואל דגרסי' התם שמואל אמר שנים שדנו דיניה' דין אלא שנק' ב"ד חצוף ר' יוחנן ור"ל תרווייהו אמרי שנים שדנו אין דיניהם דין ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש כי פליגי עליה ר' יוחנן ור"ל, ומה שדחית אותה דלסלקו בתרי מינייהו ראוי אמרת דכל כי האי שמעתתא על מעידין זה לזה אמינא אלא דקשיא לן קצת מדאתי' למפשט מהאומר תנו מנה לעניי עירי ואמרי' ותסברא עניין שקלי ודיינין מפסלי דאלמא כולא בדיינין קא אמרי דלסתלקו אעפ"י שיש לך לדחות דהכא הוא דנקיט לה לרוחא דמילתא אבל בכולהו אינך לאו בדיינים אלא בעדים. ומיהו לא צריכין לכולי האי וראיה מעיקרא ליתא ומאן דאתי' מינה ראיה לא חש לקמחיה דהנהו למאן איצטריכו לשמואל דאמר השותפים מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ועלה היא דאקשינן אמאי והא נוגעים בעדותן הוו ואוקי' בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ועלה אקשי' וכי מסלק נפשיה מאי הוי והתניא וכולא שמעתתא. ואלא מיהו ראיה דעדיפא מינה הו"ל לאתויי מדאפליגו רב נחמן ורב ששת בפ' השולח (גיטין ד' ל"ב:) המבטל את הגט בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני ג' רב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני ורב נחמן אמר בפני שנים שנים נמי ב"ד קרו להו והתם (ד' ל"ג ע"א) איפליגו בה ר' יוחנן ור"ל ר' יוחנן אמר מאי מפני התקנה מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"ן דאמר בפני שנים ור"ל אמר מפני תקנת עגונות סבר לה כרב ששת דאמר בפני ג' אלמא לר' יוחנן דיניהם דין כר"ן ושמואל. וליתא דהאי לא שייכא בההיא דשמואל ורב נחמן דאמרה לההיא לא אזיל לטעמיה דא"כ קשיא דר' יוחנן דאית ליה בפ' החולץ (יבמות ד' מ"ו:) גבי גר דבעי ג' משום דמשפט כתיב ביה וכן בירושלמי דפליג בהדיא אדשמואל וכמ"ש. ועוד דאלת"ה קשיא דרבא אדרבא דרבא אית ליה התם בפ"ק דסנהדרין אין דיניהם דין ואיהו גופיה פסיק (יבמות ל"ו) כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת וההיא דבפני כמה מבטלי' לא הויא מהנך תלת אלמא בההיא כר' יוחנן פסיק ואי בדשמואל תליא קשיא דרבא אדרבא. אלא התם ה"ק רב נחמן וכן ר' יוחנן מדאשכחן דאיקרו ב"ד לגביה הם הכי נמי הוי ב"ד לגבי בטול וטעמא דהנהו משום דלא דמו לדין דאין צריכים משא ומתן אלא דבור בעלמא זה מבטל וזה מוסר לב"ד דבריו.
<h2> קעז</h2>
(א) עוד כתבת שהתימה מן הר"מ ז"ל שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק ששנים שדנו אין דיניהם דין
(ב) תשובה אני אומר כי הרב ז"ל פסק כרב אחא מדקתני בברייתא (סנהדרין דף ד' ע"ב) דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי. וסבור הרב ז"ל לומר דברייתא הכי קתני דיני ממונות בג' משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפי' יחיד שאינו מומחה לרבים והוא דלא הוי מיושבי קרנות דההוא הוה פסול לכ"ע. אבל אם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי לכתחילה ואפי' מדרבנן דאוקמא אדיניה. ולית ליה לההוא דינא עירוב פרשיות וכמ"ש פרש"י ז"ל. ומ"מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעי' ג' ואלמיה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהם דין. וא"ת א"כ אמאי לא מקשו מהאי ברייתא לר' אבהו (שם ד' ו' ע"א)? איכא למימר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כרשב"ג דאמר הדין בג'. ושמא הזקיקו להרב ז"ל לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה ד' כ"ה ע"ב) והן שלשה ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע"י עצמו סד"א הואיל ותנא דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי הכא נמי נקדשיה ביחיד קמ"ל. ואימא הכי נמי אין לך ב"ד מומחה לרבים מישראל יותר ממשה רבינו ע"ה וא"ל רחמנא עד דהוי אהרן בהדך. אלמא ברייתא דאם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי דבר תורה קאמר. ולפיכך פסק הרב ז"ל כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב ז"ל דלית הילכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים. וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב"ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפי' בהך היאך קרו להו ב"ד בשום ענין. ואף על גב דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו לרב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקר דינא קאמר כך נ"ל לדעת הרב ז"ל. אלא שקשה ליה הא דאותביניה לר' אבהו שנים שדנו ד"ה אין דיניהם דין דן את הדין זכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא ל"ק דלדידיה מה שעשה עשוי. אלא שעדיין יש לי לומר דאנן לא שמעי' ליה לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת"ל דלית ליה וקשה ליה מינה ומתרצא לה לר' אבהו.
<h2> קעח</h2>
(א) עוד כתבת (סנהדרין ה':) יפה כח הדין מכח הפשרה ששנים שדנו בעלי דינים יכולים לחזור בהם והואיל והעמידה בקנין כן כל שקבלום עליהם בקנין אין יכולים לחזור בהם. אני אומר ה"ק יפה כח פשרה בדינה מכח הדין בדינו דאילו פשרה בדינה בשנים ואינם יכולים לחזור בהם ואילו בדין בדינו אינו פחות מג' אבל בתוס' תירצו דהכא כגון דאתו לבי תרי ואמרו להו דונו אותנו וכמו שרגילין לעשות דין או פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה דכה"ג יפה כח הפשרה מכח הדין שהפשרה בשנים והדין בשלשה וקרובים להיות דברי כדבריהם ולענין קנין שאמרת אם קודם הודעה או לאחר הודעה ונתבלבלו בזה קצתם. אני לא ראיתי בדברים אלו ממש שאעפ"י שמשים ביד הפשרנים כמ"ש אין כאן טעות דגמר ומחייב עצמו והרי היא כאותה ששנינו בפ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ב) כדשיימי ארבעה עד דשיימי ארבעה וכל הני ודאי חייבים להעמיד דבריהם. דאי לא תימא הכי ויכולין לחזור בהם למה לן הני אי בעו עבדי כדאמרי' או כדשיימי הכל כפי מה שירצו אלא כל שקנו מידו לעשות וליתן כמו שיאמרו פ' ופ' קנו מידם אין זה קנין בטעות דגמרו ומקנו. ואדרבא הגע עצמך למה לן קנין והא קי"ל דמחילה אינה צריכה קנין וכדאמרינן זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאי לא לימא באפי תרי זיל אלא שאין הקנין צריך מהתובע אלא מן הנתבע. ואלו דברים ברורים בעיני ומעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין ליתן כמה שיאמר פ' במקח וממכר ונדוניית הבנות ומחייב עצמו בין בדבר שיש לו קצבה ובין בדבר שאין לו קצבה כשטר פסיקתא שאין לאחר קנין כלום בכלל דברים אלו ושלא כדעת הרמב"ם.
<h2> קעט</h2>
(א) עוד כתבת ראיתי בירושלמי אפי' פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערות כשר לדיני ממונות ואינו כשר לדיני נפשות. וירא' לי דכל שלא הביא ב' שערות נקרא קטן אף בסימני סריס עד עשרים בא ללמד שאעפ"כ הואיל והוא גדול מצד השנים כשר לדון בדיני ממונות הודיעני א"כ הפירוש ואם ראוי לסמוך עליו. ואני אומר כי לפירוש הזה אפי' פחות מעשרים שלא הביא ב' שערות א' הוא כלומר פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערות וא"כ לא היל"ל ושלא הביא ב' שערות אלא היל"ל פחות מבן עשרים שלא הביא ב' שערות. אבל פירושו אצלי פחות מבן עשרים אעפ"י שהביא ב' שערות וכן יתר על עשרים שלא הביא שתי שערות ולא סימני סריס שהוא נדון כגדול עד רוב שנותיו. והטעם לפחות מעשרים שאינו דן דיני נפשות אפי' שהביא ב' שערות לפי שאין אדם עומד על שלמות דעתו עד שיהא בן עשרים ולפיכך אינו נידון בדיני שמים עד שיהא בן עשרים. ולפיכך א"ר אבהו בירושלמי בשם ר' יוחנן שאין מושיבין אותו בדיני נפשות עד שיהא בן עשרים שנה לפי שעדיין אינו בשלמות דעתו ולא אפי' גדול בשנים אפי' כבן ל"ה שנים עד שיביא ב' שערות. אבל קטן ממש קודם כ' שנה שלא הביא ב' שערות אינו דן אפי' דיני ממונות. ולענין הלכה איני רואה לסמוך בזה על הירושלמי שהרי מנו שם מה שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות ואמרו דבמשנתינו מנו ור' חייא מנה אחת עשרה הנך תשע ועוד הסריס ומי שאין לו בנים ור' יוסי בר חנינא אמר שלש עשרה ור' אבהו משמיה דר' יוחנן דאפי' פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערות ואלו בגמ' הוסיפו ג"כ על אותן שבמשנתנו זקן וסריס ומי שאין לו בנים. ור' אבהו דאמרה לההיא בירושלמי לא אמרה בגמרי' אלא אמר עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ולא אמרה לההיא דר' יוחנן בפחות מבן כ' ושלא הביא ב' שערות אלמא ההיא דירושלמי לא דייק שפיר. ועוד דכל שלא הביא ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס עד שיעברו רוב שנותיו קטן הוא דבר תורה לכל דינין וקטן אינו דן אפי' דיני ממונות. ולפיכך איני יודע עיקר לירושלמי זה ואילו היה כן לא לשתמיט חד תנא או אמורא בגמרי' ולא בפ' יוצא דופן דלישמעינן הכי. זה נ"ל בפירושו ובעיקר דינו של ירושלמי זה ואתה תעמיד הדבר על בוריו.
<h2> קפ</h2>
(א) שאלת בעלי דינין שכתבו טענותיהן הוו להו כשטרי טענתא ואינן יכולין לחזור ולטעון או לא.
(ב) תשובה מסתברא דה"ה דכיון דכתבי טענתא בדוקא טעני ומידק דייקי והדר כתבי.
<h2> קפא</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' שנ"ו).
<h2> קפב</h2>
(א) עוד שאלת ראובן תבע את שמעון בב"ד ושמעון הנתבע השיב תנו לי זמן ואשיבנו על טענותיו שיתן לי בכתב יש לב"ד לתת לו זמן או לא.
(ב) תשובה לא שמעתי בזה זמן אבל נראה שזה תלוי בדעת הב"ד אם יראה בעיניהם שאומר כן ברמאות לדחות את התובע אין נותנין לו שזו דחיית הרמאות הוא ויזקיקוהו להשיב מיד. אבל אם יראה בעיניהם שאינו מתכוין לכך אלא שיש ענינים שצריך אדם לחשוב ולשים הדברים על לבו לזכור מה היה לו בינו לבין חבירו ולבדוק בחשבונותיו וכיוצא בזה לזה ודאי מרויחין קצת זמן כמו שיראה בעיניהם. והכל לפי מה שהוא ענין שכל זה מדרך האמת הוא וע"י כן יצא הדין יותר לאמיתו.
<h2> קפג</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' שע"ב).
<h2> קפד</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' שע"ו).
<h2> קפה</h2>
(א) (א"ה בח"ה סי' קכ"ג).
<h2> קפו</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' רנ"א)
<h2> קפז</h2>
(א) שאלת אם עד נעשה דיין או לא.
(ב) תשובה לא נתברר מתוך הענין וע"כ אני צריך להודיעך הדין כאשר הוא. אם היו ג' שישבו לקיים את השטר ושנים מהם מכירין חתימת ידי העדים וא' אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם שהעדים נעשים דיינים בדבר שהוא מדבריהם הא למדת שהעד נעשה דיין. אבל לאחר שחתמו השנים אין מעידין בפניו וחותם שהרי בהעת שחתמו לא היו מכירין אלא השנים ואין מקיימים בשנים אלא עד שיהיו שלשתן מכירים או יעידו העדים על הכתב כל א' וא'.
<h2> קפח</h2>
(א) (א"ה בח"ב סי' ל"ז).
<h2> קפט</h2>
(א) שאלה (והיא להריא"ף) הא דאמר רב אדא בר אהבה (סנהדרין כ"ט ע"ב) האי אודיתא זמנין כתבינן וכו' מה הפרש יש בין מכנפי ויתבי ובין כנפינהו איהו. ולפי דעת מר בר רב אשי דאמר אפי' כנפינהו וכו' שאמר עד דקבעי דוכתא דבי דינא ומשדרי שליחא מבי דינא ומזמני ליה לדינא אם על בעל דינא או על דייני.
(ב) תשובה הפרש יש ביניהם דאי הוו מכנפי לא היתה ישיבתן לדין ואי כניף איהו תהא לדין וא"כ כל הודאה שתהיה לפניהם וכל טענה תהיה הודאה בפני ב"ד וטענה בפני ב"ד שאינו יכול לחזור בהן. אלא כותבין אותו ב"ד ואפי' לא כתבו אותן הן ככתובות ועומדות ומ"ה אמרו כותבין אבל אם לא ישבו לדין אין הודאתן הודאה. ופי' דברי מר בר רב אשי הוא שאמר לך אין כל זה מועיל עד שישבו במקום הידוע במותב ב"ד וישגרו ב"ד אחר הנתבע ואח"כ תהיה הודאתו הודאה וא"צ לאתם עדי. ולא שיאמר כתבו עלי שטר אלא יש להם שיכתבו שטר הודאה עליו וישתעבדו לנכסיו מאותו יום במה שהודה לפניהם וקי"ל הודאה בפני ב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא. ודבר זה תמצא אותו מפורש בהלכות שלנו בפ"א של ב"מ
<h2> קצ</h2>
(א) עוד כתבת ק"ל במ"ש (סנהדרין ד' י"ח ע"ב) שאין מושיבין מלך וכ"ג בעיבור השנה במלך מיהא מה הוצרכה והרי אין מושיבין אותו בסנהדרין וכבר ידענו שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.
(ב) ולפי דעתי קושיא אין כאן דמזומנין לה שאמרו לאו מזומנין להיות סנהדרין קאמר אלא במזומנין לעיבור שיזמינם הנשיא לכך קאמר כמעשה דר"ג דאמר השכימו לי שבעה בעליה (סנהדרין דף י"א).
<h2> קצא</h2>
(א) עוד כתבת שנסתפקת בפ' דיני ממונות (ד' ל"ו ע"ב) שאין מושיבין בסנהדרין זקן אם דוקא אין מושיבין לכתחילה אבל אם הושיבוהו קודם שנזדקן ונזדקן אין מעבירין אותו או דילמא אפי' ישב קודם שנזדקן ונזדקן מעבירין אותו.
(ב) נ"ל דכל שהוא תלוי בסבה כל שישנה לסבה ענין נגרר אחר הסבה וסבת הזקנה האכזריות. ולפי' אין מושיבין אותו אחר שנזדקן בדין של סנהדרין שהרי נתחדשה לו הסבה הגורמות. וכ"נ לכאורה מלשון רש"י ז"ל שכתב זקן שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני וסריס נמי אעפ"י שנסתרס עכשיו מסלקין אותו כך נ"ל.
<h2> קצב</h2>
(א) עוד כתבת בפ' היו בודקין (סנהדרין ד' מ') בשאלה מכירין אתם אותו ר"ל שמא מעובדי אלילים היה נאמר כן שאף במקום שרובו ישראל ושאין רגלי עממין מצויין שם. ולא הוזקקתי לזה אלא ממה שראיתי בירוש' נהרג מטבריא לצפורי חזקה ישראל הוה ואיני רואה לסמוך עליו אא"כ יצטרף בו דעתך. הא מספקא לי דאפשר דאיתא להא דירושלמי משום דבאיסורין הולכין בו אחר הרוב ושמא אף בדיני נפשות כן. ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות (ד' ט"ו) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדאורייתא מנא לן אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין ואמרי' רבנן דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגוי [לגו]. היכי דמי אילימא דאיכא ט' גוים וא' ישראל תיפוק ליה דרובא גוים נינהו וא"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא ט' ישראלים וגוי א' ביניהם דהוי גוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלמא משום קבוע דהוי כמחצה פטרינן ליה. הא ניידי בכי הא חייב ונמצא בין טבריא לצפורי אינו קבוע דאנשי טבריא וציפורי אינם קבועים שם בדרך אלא דניידי וכל דפריש מרובא פריש. וכענין שאמרו בקידושין (ד' ע"ג) אמר רבא דבר תורה שתיק כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלת איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא שאני מסתפק לפי שלא הוזכר כן בגמרין ועוד דבדיני נפשות כתיב בהו והצילו העדה ואפי' בדבר שהיא בעין ברור אצלנו הולכין בו להקל כרודף אחר חבירו ונכנס לחורבה אחריו ומצא הרוג מפרפר וסביביו מטפטף דם שזה כדבר ברור שאין שם אחר אלא רודף זה וא"ה אין דנין אותו עד שיראו שנים עדים ממש שהוא הרגו. ומ"מ ההיא דפ"ק דכתובות מכרעא לי וכ"ש שר' יוחנן דירושלמי מכריע
<h2> קצג</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' מ"ה).
<h2> קצד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סימן קי"ד).
<h2> קצה</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' סי' קע"ג).
<h2> קצו</h2>
(א) שאלת ראובן אמר דברים בב"ה ביום השבת שאינם ראוים והיה שם שמעון ולוי ויהודה ולוי הנז' כתב אותם דברים בספר והלך לוי אצל שמעון וחתם בו ואח"כ הלך אצל יהודה ואח"כ העיד ראובן הנז' נגד לוי הנז' ולוי רצה לפסלו מחמת אותן דברים שאמר והוציא לפנינו אותו שטר. ואנו שלחנו בעד יהודה א' מן העדים הנז' ושאלנו אותו אם הוא כתב ידו ואמר כן שאלנו אותו אם היה יודע לקרות השטר מפני שהוא לשון ערבי ואמר לא אבל בשעה שחתמתי קראו אותו בפני שנים או ג' אנשים. ושאלנו אותו אם היה יודע כל הענינים הכתוב בשטר ההוא והשיב הן וחקרנוהו ולא נראו דבריו כדברי השטר כלל. וזהו טופס הכתב ההוא שכתב לוי ושחתמו שמעון ויהודה בפנינו עדים ח"מ. עמד ראובן בב"ה ביום השבת בבאלינסיי"א ואמר לקהל בררתם אותי להיות נאמן עליכם ואני נשבעתי לפניכם לבל אגלה סוד הקהל. ואני אומר לכם שאני יודע מקצת אנשים מהעיר הזאת שעברו על שבועתם ואתם הקהל האספו והתירו שבועתי שנשבעתי לכם ואגידה לכם האנשים שעברו על שבועתם ואני אברר זה בפני המלכות ובפני הקהל. ועוד אני אומר לכם ממני אתחיל כזה אני עשיתי בשבועתי כאשר ראיתי שעשו אחרים זהו טופס השטר ההוא. ילמדנו רבינו אם פסול לעדות ראובן שעשה כנגד לוי בשביל שטר זה הנז' שהוציא לוי הנז' או אם פסול לעדות יהודה הנז' אחר שחתם בשטר שאינו יודע לקרותו. ואם שטר זה עשוי כהוגן אחר שנעשה כענין זה הנז' וטענת לוי היא שרוצה לפסול עדות ראובן הנז' בדבר ההוא שאמר לפני הקהל ממני אתחיל כזה עשיתי אני בשבועתי כאשר ראיתי שעשו האחרים. וטוען ואומר לוי הנז' שאחר שראובן הנז' הודה בפיו שעבר על שבועתו שהוא פסול לעדות בענין שהעיד כנגדו ולכל עדיות אחרים.
(ב) תשובה אין ראובן הנז' נפסל בכך ואפי' אמר דברים הכתובים בשטר לפי שאין אדם משים עצמו רשע כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה (כתובות ד' י"ח ע"ב) ובפ"ק דסנהדרין ובשאר המקומות. גם העד יהודה שלא היה יודע לקרות וחתם אעפ"י שקראו לפניו ג' אנשים שלא כדין עשה שאין העד רשאי לחתום בשטר ולסמוך על אחרים חוץ מגיטי נשים אא"כ היה ב"ד קבוע שאימתו מוטלת על בני אדם דבכי הא רשאי לחתום בשטר ולסמוך על קריאת סופרי הדיינין בלבד ולא על שאר בני אדם. וכדאמרי' בגיטין בפ' המביא (ד' י"ט ע"ב) עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו ושאין יודעים לקרות קוראין לפניהם וחותמין רשב"ג אומר בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ובשאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין אמר רבא הלכה כרשב"ג רב נחמן קרו קמיה סופרי דדייני וחתים. ודוקא רב נחמן וסופרי דדייני אבל ר' נחמן וסופרי אחריני סופרי דדייני ואיניש אחרינא לא.
<h2> קצז</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' שכ"ז).
<h2> קצח</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סימן רי"א).
<h2> קצט</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סימן ו').
<h2> ר</h2>
(א) עוד שאלת על מ"ש אני בפ' יש נוחלין דקבלת עדות כתחילת דין ואין תחילת דין בלילה ולפיכך אין מקבלין עדות בלילה ואם עברו וקבלו אין דנין טפי אותה קבלה אפי' ביום. ואמרת אם קבלו עליהם בעלי הדין מהו אם מותר אם לאו ואמרת שמצאת בס' מצות לרב ר' משה מקוצי בשם רבי' שמותר.
(ב) תשובה גם אני סבור כן דלא גרע מנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך דכאן וכאן עדות פסולה ואם קבלו עליהם מקובל:
<h2> רא</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' קי"ב).
<h2> רב</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' קי"ב).
<h2> רג</h2>
(א) (א"ה שם [במיוחסות] סי' ק"י).
<h2> רד</h2>
(א) בפ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ז ע"ב) ת"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכ"ש אבות לאהדדי בנים להדדי מ"ל א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים אפי' בנים להדדי בנים לעלמא מנ"ל אמר רמי בר חמא סברא היא דתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו שניהם ואין לוקין ומשלמין עד שיוזמו שניהם ואי ס"ד בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו. א"ל רבא ולטעמך הא דתנן ג' אחין וא' מצטרפין עמהם הרי אלו ג' עדיות והם עדות א' להזמה הכא נמי נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו אלא הזמה שאני דמעלמא אתיא להו א"כ נכתוב קרא בן על אבות א"נ הן על אבות מאי בנים דאפי' בנים לעלמא לא. ומכאן נ"ל תשובה לרא"ם ז"ל שפי' שם בב"ב והן עדות להזמה כלומר שאנו רואין אותם ג' עדיות לגבי הזמה כאילו היא עדות א' וכשם שאילו היתה עדות א' לא היתה מועלת כך עכשיו אנו רואין לענין הזמה שלא תהא כעדות דכיון דא"א שיוזם הא' אלא בעדות חבירו ולולי אחיו שהעיד עם א' על תשלום החזקה לא היתה עדותו מועלת כלום כדי שיוזם והילכך נעשה כאילו האחין כולם העידו על השנים כולן שאין עדותן מועלת כלום לפי שכשם שאין האח מעיד על אחיו כדי שלא יתחייב על פיו כדכתיב לא יומתו. לא יומתו אבות בעדות בנים כך אין האח מעיד על אחיו כדי שלא תגרום לו הזמה על ידו כדגרסינן בירושלמי ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין ע"כ. ואם כפירושו של הר"ב ז"ל מאי הקשה לו רבא לרמי ב"ח ממנה אדרבא היא הוה סייעתא לרמי בר חמא אלא ע"כ מהכא שמעינן דההיא טעמא דהזמה דנקיט רמי בר חמא. ונקט ליה בגמ' דמערבא ליתיה דהא פרכיה רבא ואיפריך ותלי לה ביתורא דקרא ועדות א' להזמה דקתני התם הכי פירושא שמשלשין ביניהם התשלומין וכמו שפי' כאן רש"י ופי' ר"ש ז"ל אשכחן וכו'
<h2> רה</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' סי' קע"ב).
<h2> רו</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סימן פ"ט).
<h2> רז</h2>
(א) (א"ה שם [במיוחסות] סי' ק"ט).
<h2> רח</h2>
(א) דע דהא דאמרינן בפ' שבועת העדים (ד' ל' ע"ב) אבל עדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד אפי' בישיבה עדותן קיימת. והכי איתא בירושלמי פ' מי שאחזו וז"ש שם ת"ח שהוא מעיד בישיבה והא דאמרינן בזבחים פ"ב (ד' ט"ז) מה ליושב שכן פסול לעדות דוקא לכתחילה קאמר. וכן הסכימו גדולי הגאונים ז"ל וה"ה במ"ש ב"ד בישיבה לא אמרו אלא לכתחילה
<h2> רט</h2>
(א) ומה ששאלת נפילת אפים אם הוא לימין או לשמאל. בזה לא שמעתי
<h2> רי</h2>
(א) עוד שאלת נתבע אם יכול למנות אנטלר.
(ב) תשובה אם נקבה היא הנתבעת יכול למנות לפי שאין דרכן של בנות ישראל הצנועות להתבזות בב"ד ובלבד שאותו האנטלר לא יטעון בשבילה אלא מה שתאמר שאין מתירין לטעון מה שאינו ולכפור מה שהוא אמת ואם יש עליה שבועה נשבעת. אבל אם הנתבע זכר כתבו ר"ח והרב בעל הערוך ז"ל שאפי' נתבע זכר יכול למנות אנטלר כל היכא דליכא שבועה עליו ודייקינן מדגרסי' בירושלמי כ"ג לא דן ולא דנין אותו וימנה עליו אנטלר והגע עצמך שיש עליה שבועה ונ"מ דהיכא דליכא עליו שבועה אפי' נתבע ממנה אנטלר. אבל בתשו' לרב אלפסי סי' רמ"ט שאין נתבע ממנה עליה אנטלר וכן אמרו משמו של רבינו סעדיה ז"ל דתובע דאי בעי יהיב לנכסיה מצי יהיב משוי אפוטרופוס נתבע לא ואנו כך אנו נוהגין שאין ממנין אנטלר לנתבע.
(ג) ולענין מה שאמרו בירושלמי וימנה אנטלר. ראיתי מה שאמרת משם גדולים שיש חילוק בין אנטלר ומורשה דאנטלר בע"פ ולפיכך אין הנתבע ממנה אותו בב"ד בע"פ אבל המורשה בשטר אף הנתבע עושה מורשה וזה אינו נראה בעיני כלל. ותדע לך שהרי משום כבודו של כ"ג שאלו שם למה דנין אותו ימנה אנטלר כדי שלא יצטרך לעמוד לפני ב"ד. והשיבו דשמא יתחייב בשבועה ואין אנטלר לשבועה וא"א לימרו וימנה מורשה בשטר אלא היינו אנטלר היינו מורשה בשטר ועוד שהטעם א' בין למורשה בשטר ובין לאנטלר שאין זה וזה יכול לישבע.
(ד) ולענין התובע שאמרת ודאי כן נראין הדברים שהתובע יכול להרשות וליתן זכותו ואם תגיעהו שבועה ויראו ב"ד שצריך שבועה ואינו יכול לישבע כנשבעין ונוטלין שאמרת והן השכיר או הנחבל והנגזל כאן הפסיד ולא עוד אלא אפי' מת אין היורש נוטל וזה דבר ברור הוא. ואפי' בשכיר החמור שתקנו לו משום כדי חייו כן. ובהדיא אמרו כן בירושלמי דגרסי' התם פשיטא מת בעל הבית השכיר נשבע ליורשיו ואפי' מת השכיר יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשין ע"כ. ומה ששאלו אם יורשי השכיר נשבעין ליורשי בעל הבית דוקא (נרא' להגיה לאו דוקא) ליורשי בעל הבית אלא הדין כן אפי' בתובעין את הבעל הבית עצמו שלא תקנו ביורשיו של שכיר אלא לפי שאמרו שכיר נשבע ליורשי בעל הבית נקט נמי בסיפא ליורשי בעל הבית. ונ"ל כדברי הגאונים שאמרת שאף הנתבע ממנה אנטלר ואם יש שבועה ישביעו את הנתבע עצמו אם הוא שם ואם אינו שם ישלחו לב"ד וישביעוהו. ומ"ש בכ"ג ימנה אנטלר והשיבו שמא יתחייב שבועה ואין אנטלר נשבע. נ"ל דאם בא למנות אנטלר ימנה אלא לפי ששאלו ימנה אנטלר כלומר יתקנו לו שלא ידינו אותו אלא יתקנו לו שימנה אנטלר משום כבודו שלא יצטרך למעט בכבודו ולבא לפני ב"ד. לפי' אמרו שא"א לחוש לכבודו בזה דפעמים שיצטרך לשבועה וצריך לישבע בפני ב"ד וכיון שכן לא תקנו שימנה אנטלר זהו שנ"ל בפי' הירושלמי. וקרובים דברי ודבריך להיות אחדים אלא שאני תמה בעיקר הענין דאם הנתבע ימנה מורשה פעמים (יבא) לשקר. שהמורשה יטעון טענת שקרים לפי שאינו בוש מן התובע ונמצאת מדת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לוקה. ובאשה שאין דרכה לבוא לפני ב"ד דכל כבודה בת מלך פנימה אין מקבלין טענותיה מפי השליח (שלה אלא ב"ד שולחין לה ומקבלים טענותיה מפיה אלא השליח) עומד לאחר מכן לפני ב"ד וכן אמרו משמן של ראשונים ואפשר בכל נתבע כן
<h2> ריא</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' כ')
<h2> ריב</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' רי"ד).
<h2> ריג</h2>
(א) (א"ה בח"ג סי' קל"ב).
<h2> ריד</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סי' קכ"ו).
<h2> רטו</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' רס"א וקדמא ואתיא במיוחסות סי' פ"ו).
<h2> רטז</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' ע"ג).
<h2> ריז</h2>
(א) עוד שאלת ראובן נתן מחצית ביתו לבנו ושייר בלשון הזה ושיירתי לעצמי דירה א' בלבד ומזונו' ואח"כ נשא אשה ורוצה לדור באותו מחצית הוא ואשתו ולמשכן מהם מקצת לצורך מזונותיו. והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו בלבד והוא טוען דאשתו כגופו ועוד טען הבן שאין לו למשכן הבתים על המזונות שהרי לקח נידוניא ויכול להתפרנס ממנה והאב טוען שלא לקח נידוניא אלא בחובות והבן טוען שישבע האב שאם יגבה מאותן חובות שיפרע לן והוא יוציא מזונותיו הדין עם מי. תשובה שורת הדין כל הנותן נכסיו ואפי' לבנו אם לא שייר אין נזונין מהם לא הוא ולא אשתו דלא קי"ל כר"ל דאמר באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו נזונין מהם הוא ואשתו. ואף על גב דא"ר זירא גדולה מזו אמרו אלמנה ניזונית מנכסיו כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט:) הא אסיקנא התם דלית הילכתא כותיה. ואלמנתו שאני דליכא דטרח לדידה אבל הכא שטרח איהו לדידיה ולדידה. אלא דבמשייר לעצמו דירה מסתברא לי שאף לאשתו שייר שלא עלתה ע"ד שלא יהיה לו שמש לשמשו ויצטרך הוא לאפות ולבשל ויהיה נקלה ועבד לו. כדאמרינן בירושלמא [בירושלמי] גבי ההיא דר"ל מהו מיסב לו אשה א"ר חנינא אית אנא מסבלי את א"ר מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא ומנסבין ליה אתתא שהיא כמו שמשא. פי' בתמיה וכי לא מסתברא לשכור לו שמש לשמשו ולפיכך משיאין לו אשה שהוא כמו שמש ואעפ"י שאין אשתו ולא הוא נזונין ומשתמשין במה שנתן להם. אבל מה ששייר זה לעצמו אמדן הדעת שכל ששייר לעצמו דוקא שייר לאשתו כל שהוא קיים כדי שיהא לו מי שישמשנו דלא גרע זה ששייר בפי' מנותן לתקנת אושא. אבל מה שטען האב שמשכן הבתים למזונות אעפ"י שיש בידו עסק בחובות אין בטענתו ממש. שאם לא שייר מזונות אלא כל שיש לו ממקום אחר הרי יש לו עסקים וחובות ויכול לגבות וליזון או שימכור מאותן חובות לאחרים או לבן. שאם אין אתה אומר כן אפי' עשיר שבעשירים ששייר לו מזונות כל שאין לו בכל יום שאין לו מעות מצויות בידו יזון ממה שנתן ושייר. ואינו אלא כשראו ב"ד שאותן חובות אינו יכול לגבות מהם ואינו מוצא ליקח עכשיו הוא שיכול לזון ממה שנתן ואין לאב שיפרענו כשיגבה שהרי ראו ב"ד והבקיאין באותן חובות שא"א לו לגבותם ולא למוכרן. אבל מ"מ אני רואה שלא נתן האב אלא מחצית הבתים הרי יש לו ליזון מהמחצית הנשאר ולפי שלא נתבאר זה בשאלה לא יכולתי להשיב בה דבר.
<h2> ריח</h2>
(א) לירידא.
(ב) שאלת לאה נתנה שדה א' לראובן בנה ע"מ שיתנהו לא' מן הנולדים שיולדו לו ונולדה לו בת לראובן ושמה דינה ונתנו לה ומדעת לאה אמו והיא עדיין קטנה. וכשגדלה והיתה בת י"ג שנה פתה אותה אביה קודם שתנשא לבעל וחזרה הבת ונתנתו לו בעש"ג. והשיא אותה לשמעון ובשעת נישואין הבת ושמעון בעלה עשו שטר מחילה לראובן כדרך שנוהגין בעיר כשאדם משיא בתו. ועכשיו נתגלה הדבר לשמעון שהוא נתן אותה שדה לדינה אשתו ושפתה אותה לחזור וליתנו לו. וטוען שמעון שהמתנה שנתנה לו דינה בתו בטלה לפי שבאותה שעה סמוכה היתה על שלחנו ומיראה נתנה לו. ועוד ששטר המתנה היתה בערש"ג ועוד שמתנה מוסתרת הוא שכל מי שרוצה לעשות שטר מוסתר הולך לו לסופר הערכי ושטר המחילה לא מקרקע זו עשינו מחילה אלא מערעורין הודיענו הדין עם מי.
(ג) תשובה מה שטען שמעון שהמתנה בטלה מצד שהיתה סמוכה על שולחנו ומיראה עשתה המתנה אין טענתו טענה דטענת נחת רוח עשיתי אינה טענה אלא באשה עם בעלה אבל בבן או בבת אצל האב לא אמרינן. ותנן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"ב:) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב ומדקתני אין להם חזקה איכא למידק חזקה הוא דלית להו הא ראיה יש וכדגרסינן על [עלה] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש. ועוד דאפי' גבי אשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה ל"ש אלא באותן ג' שדות אבל בנכסי מלוג לא. דבכל מה שהגוף שלה כנכסי מלוג אינה נותנת לבעל משום נחת רוח אלא באותן שלש שדות אמרו דהתם איכא נחת רוח משום דאין לה בהם אלא שעבוד ויאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. ובנדון שלפנינו שהשדה שלה לא היתה נותנת משום נחת רוח וכן מה שטוען ששטר המתנה נעשית בערש"ג ושטר מתנה העולה בערש"ג אינו קונה דחספא בעלמא הוא. וכדאי' בפ"ק דגיטין (ד' י':) הא אמרינן התם דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי' שטרי מתנה העולה בערש"ג כשר. אבל במה שטוען שהיא כמתנה טמירתא הואיל ונעשית בערש"ג יש לדון שאינה מתנה ולא מחמת שנעשית בערכאות כמו שטוען אלא שבכל שטר מתנה אפי' שנעשית בגופן של ישראל הויא טמירתא כל שלא אמר להו לסהדי תיבו בשוקא וכתובו לה הא סתמא חיישינן. וכדאסיק' התם בפ' ח"ה (ד' מא ע"א) הילכתא חיישי' ופר"ח דחיישינן ופסולא וכו' ואפי' תפס מפקינן. ובנדון שלפנינו הואיל והבת מערערת וטוענת דטמירתא היא ולא היתה דעתה ליתנה לו מתנה גמורה אלא משום יראה הדין עמה.
<h2> ריט</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סימן מ"ה).
<h2> רכ</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' ס' ק"ה).
<h2> רכא</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סימן ס"ז).
<h2> רכב</h2>
(א) (א"ה שם [במיוחסות] בחלק ד' סימן ג').
<h2> רכג</h2>
(א) (א"ה שם [במיוחסות] סי' קכ"ה).
<h2> רכד</h2>
(א) ראובן שלחו המלך בשליחות ממלכות מורסיאה למלך תלמסאן להיות תורגמן לפרשים. ושכר יהודי לשמשו בשכר ידוע בכל הדרך ונתן לו קצת מהשכירות תחילה ושכרו בענין (נ"ל שצ"ל בעדים) ובקנין והלכו עד קרוב לתלמסאן ונהפך רוח אחר והחזירם לאחור עד מלכות מורסיאה. וראובן זה כשחזר למלכות מורסיאה מת והשכיר נתעסק בו ושמשו כהוגן בחייו ובמותו. והניח ראובן זה נכסים במורסיא"ה וגם יש לו בנים בתלמסאן והשכיר בא לב"ד ותובע שכירותו ליפרע מאותן נכסים שיש לראובן במורסיאה. הודיעני אם אומרים שאין לו ליטול שכרו כיון שלא נגמר המהלך. ואם תרצה לומר שקנה שכירותו לפי שיכול לומר יבא השוכר וישלים תנאו. ועוד ששאלנו הסוחרים גויים ויהודים שכל שפרשו גם השכיר קונה שכרו שזה המנהג של מפרשי ימים. ועם כל זה צריכים אנו לדעת אם צריכין להמתין עד שיבואו היתומים אם לא לפי שאין טוענין ליתומים אלא מה שאביהם היה יכול לטעון והאב אינו נאמן לומר פרעתי שהשכיר נשבע ונוטל כל ששכרו בעדים.
(ב) תשובה תחילת כל דבר אני אומר שתקנת שכיר היתה אפי' לישבע וליטול מן היורשים אבל אם מת השכיר אין יורשי' נשבעין ונוטלין שלא תקנו אלא לו. דגרסי' בירושלמי פשיטא מת בעל הבית כלום תקנו אלא בשכיר שמא ביורשים פי' כשמת בעל הבית פשיטא שהשכיר נשבע אבל כשמת השכיר זו צריכה לישאל. ופשיט שאין יורשי' נשבעין ונוטלין דלא תקנו אלא בשכיר עצמו אבל לא ליורשיו. ועוד תדע שאעפ"י שמת הבעל הבית עד שלא השלימו כל המהלך קנה השכיר כל שכירותו חדא דאפי' לא יהי' הדין נותן כן כיון שמנהג מפרשי ימים כן שם הכל הולך אחר המנהג. ועוד שהדין נותן כן חדא שזה לא קצץ עמו זמן אלא ע"ד שישמשנו במהלך זה והרי שמשו כל זמן שהיה חי וכשמת כל זמן שימושו. [אצ"ל כל הזמן שימשו] ותנן בפ' מי שאחזו (גיטין ד' ע"ה ע"ב) הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתיניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יאודה אומר י"ח חדש מת הבן או מת האב הרי זה גט אלמא אעפ"י שזמן ההנקה עד תשלום שתי שנים או י"ח חדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדס"ל לרב חסדא ורבא אפי' הכי כל שמת תוך הזמן הרי זה גט כיון שלא א"ל בפי' זמן ידוע. ועוד אפי' קצב עמו זמן לשמשו שנה כל שמת יכול לומר יבא וישמשנו שהרי שנו שם בברייתא הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים מת האב וכו' וחכ"א אעפ"י שלא נתקיים התנאי הרי זה גט יכולה היא שתאמר תן לי אביך ואשמשנו. ואף ע"ג שאוקמוה כרשב"ג כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט ולית הילכתא כוותיה כדעת הריא"ף ז"ל התם הוא לגבי גט משום דלצעורה קמכוין ובהקפדה מתנה עמה אבל לגבי ממונא לא. ועוד דבההיא פשיטא דקי"ל כרשב"ג דהא מסתברא טעמיה וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וזו לא הויא כאיצטלית דצידן. ובירושלמ' נמי משמע הכין דר"נ ס"ל בהא כרשב"ג. ועוד דבפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא ד' עט) תניא השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום ר' נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ואוקי' בספינה זו וביין זה הא ביין זה ובספינה סתם אפי' לא נתן יתן דא"ל הכי הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא וכ"ש כאן דהו"ל כחמרא וקי"ל דא"ל הא ספינתא אייתי ההוא חמרא. והיה נר' לי שאין מנכה משכרו דסתמא קאמר ודומיא נמי דגט לרשב"ג אלא שהריא"ף ז"ל כתב ומסתברא דמנכה שאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ומיהו אם שכרו לשמשו עד שיהיו בתלמסאן ואלו היה ראובן חי וחזרה הספינה ללכת שם זה חייב לשמשו בכל אותו זמן עד שיגיעו לתלמסאן נר' ודאי שמנכין לו משכרו שאינו דומה הבא טעון להבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל. ומ"מ בנדון שלפנינו עוד צריך לדעת אם כשחזרה הספינה למלכות מורסיאה אם נתיאשו מלחזור שם עכשיו אז כלה זמן שכירותו של זה ועדיין היה בעל הבית חי והיה חייב לפורעו. וכיון שכן אין השכיר הזה נשבע עוד ונוטל דשמא פרעו בעל הבית דתנן בפרק המקבל (בבא מציעא ד' קי"א ע"א) השכיר בזמנו נשבע ונוטל שלא בזמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. וכדגרסינן התם בריש פ' כל הנשבעין (דמ"ה:) תניא עבר זמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. וגרסי' בירושלמי תני ר' חייא אם יש עדים שתבע בזמנו אפי' אחר שנה נשבע ונוטל א"ר יוסי אין לו אלא אותו יום בלבד וקי"ל כר' יוסי. וכן פסק הרב ר"ח ז"ל והריא"ף ז"ל בהלכות וגרסתו בפרק המקבל אם יש עדים שתבע בזמנו ואקשינן דלמא בתר הכי פרעיה ואוקמא אביי כשתבעו כל זמנו כגון שכיר יום כל הלילה שכיר לילה כל היום ואקשינן ולעולם כלומר ולעולם יהא נשבע וכי תו לא פרע ואוקי' כנגד אותו יום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה. ואם הספינה הזאת חוזרת שם ואלו היה ראובן חי היה חוזר עמהם והיה שכיר זה חייב עוד לשמשו נמצא שכבר מת ראובן עד שלא הגיע זמנו והשתא הוא דנשבע ונוטל אפי' מן היורשי' וכדאי' בירושלמי וכמ"ש. ולהמתין עד שיבואו היורשי' אין זה בדין מכמה טעמים חדא דאפי' בחוב דעלמא אין ממתינין את הנתבע כל שהוא רחוק יותר ממהלך יום א' כדאיתא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי"ב:) כגון דאזיל שליח בתלתא בשבת ואתי בד' בשבא קאי בדינא. ועוד השכיר העני הנשכר בפרוטה וצריך ליכנס לערב לאכול פתו ימתין עד שיבאו היתומים ועוד דהא תוך זמנו הוא וקי"ל דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו וכדר"ל והילכתא כוותיה ואפי' מיתמי וכדאיתא בריש פ"ק דב"ב (דף ה':).
<h2> רכה</h2>
(א) שאלת מי שיש לו בית ועליה והשכיר בית לאחד ועליה לאחר ותחתון מזיק את העליון בקוטרא יכול העליון למחות בתחתון שלא יזיקנו או לא ואת"ל שאינו יכול למחות מי הוי שכירות בטעות ויכול לחזור בו שלא הודיעו המשכיר.
(ב) תשובה אם מזיקו בעשן תדיר כגון שעושה שם חנות של נחתומין או של צבעין וכיוצא בזה יכול הוא למחות. אבל אם מדליק זה אש בביתו כשאר בני אדם בבתיהם לתבשילו ולפעמים להתחמם כנגד המדורה אינו יכול למחות שכל הדרים בבתי' כן דרכם ובתים לכך עשויים וגם הוא ע"ד כן שכר העליה. אבל אם היה שם חנות של צבעין או של נחתומין כיון שהיה שם בשעה ששכר זה בית וזה עליה וראה וידע אינו יכול למחות שהתחתון ע"מ כן שכר ומיהו אפשר לחזור בו דקוטרא אין לו חזקה. ולפי דעת הירושלמי דאפילו מחל יכול לחזור בו משום דאמר סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול לקבל כדעת רשב"ג במומין וכן שוכר זה. ומ"מ כשהתנה המשכיר לכתחילה צריך להתישב בדבר אבל כשלא ידע יכול לחזור בו דסתמא דמילתא ע"ד כן (לא) שכר שאין אדם עשוי לסבול נזיקין כאלו.
<h2> רכו</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סימן שס"ה).
<h2> רכז</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' [כ"ז]).
<h2> רכח</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סי' קע"ה)
<h2> רכט</h2>
(א) (א"ה בחלק א' סימן אלף י"ז)
<h2> רל</h2>
(א) שאלת ראובן חייב לשמעון מנה ואין לו נכסים אלא ש"ח מאלף דינר על אביו שנתחייב לו מעכשיו ולאחר פטירתו. ועכשיו בא ראובן לכתוב לשמעון ש"ח מאותו מנה ולשעבד לו אותו חוב של אלף דינר הודיעני מה תקנה יש שלא יוכל ראובן להחזיר ולמחול אותן אלף דינר לאביו. ואם יכתוב שהוא פוסל כל העדים שיעידו עליו שהוא מוחל לאביו על שטר זה היועיל אם לאו.
(ב) תשובה אין בטול העדות מועיל כלום שא"א לו לבטל עדות המעידים בזכות אחרים עליו וא"צ לפנים. וכי יעמוד אדם ויבטל עדות כל מי שמעיד עליו שהוא לוה או מכר או נתן מנכסיו ואלו פסלן האב היה מועיל שהוא יכול לפסול כל עד שהוא בא להעיד בזכותו אבל פוסל שבא לחייבו זה לא יבא ולא יהיה. ואיני מוצא לו שום תקנה שלא יוכל להודות לו שלא פרעו ואעפ"י שלא הגיע זמנו אבל על המחילה יש לי לדין [לדון] אם תועיל במקום שחב לאחרים אבל אין דעת רבותינו שוין עמי בדבר זה. ואם מכרו לו כלו או מקצתו ויש כתוב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך והודיע שמעון ליעקב שראובן בנו מכר לו חוב שיש לו עליו מעתה לא תועיל המחילה ולא אפי' הפירעון כדעת הראב"ד ז"ל ולזה דעתי נוטה.
<h2> רלא</h2>
(א) (א"ה מקצת תשובה זאת הלא היא כתובה בח"ד סי' קי"ז וזה לך מה שאינו כתוב שם).
(ב) ומה שחזרת לדון בנפרע שלא בפניו שאמרתי שאם הוא קרוב כמהלך יום א' מודיעין אותו אבל רחוק מכן לא שכ"כ הרב אלפסי ז"ל בפרק הגוזל. וחששת עתה אולי לא אמרה הרב ז"ל אלא בענין ההוא דפ' הגוזל שכבר האריכו לו צ' יום. אומר אני שזה אינו דבהאי לא משדרינן ליה ולא מודיעין ליה שכבר דנוהו בשעתו ומה יודיעוהו עוד אלא בעלמא איירי. ואני כמדומה שכבר כתבתי אליך מה שאני מסכים בו בארוכה ופרשתי שם מ"ש בפ' הכותב אמרו אנן משלחין תלת אגדין חדא גו תלתין וחדא וכו' ואין מפרשין עוד לחכם כמוך.
<h2> רלב</h2>
(א) (א"ה. בח"ד סי' ד"ל).
<h2> רלג</h2>
(א) (א"ה שם סימן ט"ז).
<h2> רלד</h2>
(א) (א"ה שם סימן קס"ה).
<h2> רלה</h2>
(א) (א"ה שם סי' ק"י).
<h2> רלו</h2>
(א) ומה ששאלת אם דעתי מוסכמת לדעת הגאונים ז"ל שאמרו שנותנין ללוה זמן כשלא קבע לו זמן אם לאו.
(ב) תשובה כך דעתי ודעת כל החכמים כל שאין לו זמן קבוע לפירעון. וקצת מן המפרשים אמרו שעל זה אמר רשב"ג בפי' [בפ'] המקבל (ד' קי"ג) גבי החזרת העבוט אף לעצמו אינו מחזיר אלא ל' יום. כלומר בזמן שנותנין ב"ד ללוה אבל כשקבע לו זמן חדש אין ב"ד נותנין לו זמן אחר קבוע ודייק לה מפלוגתא דאביי ורבא (פסחים ד' ל"א) ואיפליגו בה בדאקדיש מלוה וזבין מלוה דאמר אביי מה שעשה עשוי. ואילו היה צריך עדיין זמן ב"ד לא היה אומר אביי שיהא הקדשו הקדש ומכירתו מכירה.
<h2> רלז</h2>
(א) (א"ה בח"ד סי' ר"י).
<h2> רלח</h2>
(א) סרקוסטה
(ב) שאלת ראובן תבע את שמעון מנה בב"ד השיב שמעון איני יודע וחייבו ב"ד שבועה ואחר שיצא מב"ד אמר לויתי ופרעתי. מי אמרינן כיון שאמר איני יודע כמ"ד לא לויתי דמי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי או דילמא יכול לחזור ולטעון שנזכר שלוה ופרע.
(ג) תשובה דבר ברור הוא זה שהוא נאמן שאעפ"י שאמר שאינו זכור לא הודה שלא לוה ושלא פרע דשר של שכחה שכיח. ולא אמרו שאינו יכול לחזור ולטעון נזכרתי אלא לגבי עדות אבל בבעל דבר לא. ולא עוד אלא אפי' כפר בב"ד ואמר לא לויתי וחזר ואמר לויתי ופרעתי נאמן מגו דאי בעי עומד בטענתו שלא לוה ואין לך מגו יותר חשוב ממנו. ולא אמרו שהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר לויתי ופרעתי אלא כשבאו עדים קודם שחזר ואמר לויתי ופרעתי דכיון שבאו קודם הוחזק כפרן הא לאו הכי לא הוחזק כפרן עפ"י עצמו כדאמרינן בב"מ תאמר בעדים שהוחזק כפרן.
<h2> רלט</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סימן ס"א).
<h2> רמ</h2>
(א) עוד שאלת הא דקי"ל במוכר ש"ח לחבירו ומחלו דמגבי' ביה ככשורא לצלמי גובה ממשעבדי או דוקא מבני חרי ואת"ל שאינו גובה אלא מבני חרי היש תקנה ללוקח ש"ח מחבירו שיוכל לגבות ממשעבדי אם יחזור המוכר ומחלו.
(ב) דע שהמוחל מזיק הוא משעה שמחלו ומלוה ע"פ הוא לפיכך אינו גובה ממשעבדי ואצ"ל מן הלקוחות שלקחו בין מכירתו למחילתו. לפי שאינו מתחייב אלא מחמת היזקו שהזיקו עכשיו וכבר קדמו הלקוחות לחיוב נזק זה. אלא אפי' מן הלקוחות שלקחו לאחר מכן אינו גובה דנזק זה חזר על המוכר כמלוה ע"פ ואינו גובה מן הלקוחות. ומיהו אם כתב לו מוכר ללוקח בשעת מכירה אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם לך דמי חוב זה גובה מן המשועבדין ואפי' מלקוחות שקדמו למחילתו שהרי שעבד לאחריות זה בשטר.
<h2> רמא</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' כ"ג וקצת ממנו בח"א סי' אלף קי"ב).
<h2> רמב</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' קצ"ב)
<h2> רמג</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סימן קצ"ג)
<h2> רמד</h2>
(א) שאלת הא דתניא בפ' השולח (גיטין ד' ל"ז) סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט וקשיא לך מדגרסי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ז:) אמר רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי' השביעית משמטתה והא התם משכונא בידיה ואמרי' דשביעית משמטתו.
(ב) תשובה מה זו קושיא והא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בפ' איזהו נשך לית להו כמתניתא דמוקי לה כב"ש. דהא ר' יוחנן דהוה ס"ל דשטר שיש בו אחריות נכסים וברייתא זו מסייעתו אמר שלא נעשה מעשה דדילמא ההיא מתני' ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכדאיתא התם.
<h2> רמה</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' צ"ח וע"ע בח"ב סימן שי"ד).
<h2> רמו</h2>
(א) שאלת תנן התם (גיטין ד' ל"ז) השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוויהו וכו' תניא אידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא כל נכסי אחראין וערבאין לך אינו משמט. קריביה דר' אסי הו"ל ההוא שטרא וכו' וחזינן בשטר שיש בו אחריות נכסים דר' יוחנן הדר ביה לגבי רב ושמואל ואמר משמט ועביד בה עובדא אבל בסיים לו שדה בהלואתו לא פליגי בה ולא מידי. וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בס' זרעים שביעית משמטת את המלוה אפי' מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים הרי זה משמט ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט. ונראה לנו דהאי סיים ר"ל בתורת אפותיקי וכ"ש בתורת משכנתא דלא מסלקו דאי באתרא דמסלקי הא גרסינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ז:) והאי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת. ומאן דמשכן ליה בית לחבריא לחמש שנים בנכייתא ע"מ שיפרענו בתוך הזמן ואם לא יפרענו שתשאר בידו המשכונא הנז' שנה אחר שנה בנכייתא הנזכרת. ונהוג בההיא מתא דאע"ג דעבר הזמן אי לא פרע בתוך השנה דלא מקבלי מיניה עד סוף שנה אחרת ועברו עשר שנים ולא פרע הלוה את חובו ואכל המלוה פירות רבית בנכייתא הנז'. נר' דכיון דהוי האי ביתא משכונא לגבי מלוה לזמן דאין שביעית משמטת אותו חוב כיון דהויא משכונא לזמן ולא יכיל לסלוקי לוה למלוה בתוך הזמן. וא"ת הרי עבר הזמן והוי כארעא דמסלקי? הא נהוג בההוא אתרא דאי לא פרע ליה בסוף השנה דלא מצו לסלוקינהו כל ההיא שעתא והוי כארעא דלא מסלקי' וכ"ש האידנא דאין שביעית משמטת אלא מדרבנן. והשת' צריכין למידע אי פירושא דהאי הילכת' כדכתבי' ואי שביעית משמטת באתרא כזו או לא.
(ב) תשובה לענין פירוש השמועה יפה פירשתם לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כברייתא דסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט. ובאמת נ"ל שהוא ז"ל מפרשה בשעשה לו אפותיקי דאי לא תקשי ליה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטת'. וגם הוא סבור כמוכם שלא חש ר' יוחנן לדברי רב ושמואל אלא שיש בו אחריות וברייתא דש"ח משמט ואם יש בו אחריות הנכסים אינו משמט היא לבדה היא שחשש ליה ר' יוחנן שמא אתיא כב"ש. אבל אידך ברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו לא חשש בה שתהיה רישא וסיפא כב"ש אלא רישא דהיינו סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט אפי' ב"ה מודה בה וסיפא בלחוד היא דאתיא דוקא כב"ש וכן היא כתובה אצלנו להעמיד דברי הרב ז"ל. ומ"מ ע"ד האמת אינם דברים נכונים במה שפסק אלא אפי' סיים לו שדה בהלואתו לא עשה לו מעשה להקל שהרי חשש לו ר' יוחנן ואמר וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ואי משום ברייתא דילמא ההיא ב"ש הוא וכיון שכן אכולהו מתני' איכא למיחש דילמא ב"ש הן והיינו נמי דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא משכחינן משכנתא דלא תשמט אלא באתרא דלא מסלקי בלחוד דהיא כמכורה אצלו לזמן הא לעלמא לא. ואפי' עשאה לו אפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פירעון אלא ממנו משום דאכתי לאו גבויה היא אצלו ולא כמכורה היא אצלו. והיינו נמי דאפי' משכון דמטלטלין אי לאו דר' יצחק דאמר ב"ח קונה משכון היה משמט ואף על פי שהוא תפוס בידו וכן דעת רבותי' ז"ל. ומיהו לענין עיקר הדין במה ששאלתם אי מנהג העיר כמו שאמרתם שכל שנכנס בתוך שנתו גומר ואינו יכול לסלקו עד סוף שנתו ואותו המנהג הוא מנהג אמתי שהסכימו עליו בני העיר או שב"ד שבעיר דנו עפ"י אותו המנהג. מסברא שדין משכונא זו בתוך שנתה כאתרא דלא מסלקי שכל שאינו יכול לסלקו הרי היא בתוך אותו זמן כמכורה אצלו מכר לזמן ואינו משמט. וכן נר' לי דאפי' באתרא דמסלקי שנה ראשונה של משכונא אין השביעית משמטת' לפי שסתם משכנתא שתא ואמרי' עלה למאי נפק"מ דלא מצי מסלק ליה. ודבר הלמד מעניינו הוא שבאותו שמועה שבפ' איזהו נשך דאיירי בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ופלוג בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי הא מייתי הא דאמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסייא סתם משכנתא שתא. דאלמא לכאורה לענין שנאמר באותה שמועה הביאוה כאן ולומר דכל תוך שתא הרי היא בכ"מ כאתרא דלא מסלקי לכל דינין וממנה אנו למדין למה ששאלתם דכל שאינו מסתלק אינו משמט.
<h2> רמז</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' כ"ג).
<h2> רמח</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' ר"א)
<h2> רמט</h2>
(א) שאלת ראובן ושמעון נתמנו אפוטרופי' ע"י הגזבר וע"י ב"ד ויש נושים על נכסי היתומים וליתומים בתים באותה מדינה והן רעועין ואין לאפוטרופי' נכסים משל יתומים לשפצם ולפרנס היתומים ולפרוע חובותיהם. ולפיכך הסכימו למשכן הבתים ליהודה ואותה הלואה יוציאו מה שצריך בשיפוץ כדי שלא יפלו ומן השאר יפרעו החובות ויתפרנסו היתומים והגזבר הסכים בזה. ועשו האפוטרופי' שטר המשכונא ליהודה על ידי הגזבר בגופן של גויים וכתבו שם שהתנו האפוטרופין למלוה שיזקיקו היתומים לקיים שטר המשכונא ותנאיה לכשיגדילו בקנס מאה זהובים על נכסי היתומים ואם לא יסלקוהו יהא נאמן המלוה בדיבור בכל מה שיוציא על הערער וגם הבתים משועבדים לכל אותן הוצאות. ועכשיו בקש המלוה לעשות לו שטר המשכונא בגופן שלנו ומעשה ב"ד ליפוי כח ולקיום המשכונא כדי שלא יהיו רשאים היתומים לכשיגדילו לערער על המשכונא ועל מה שהוציא יאודה בשיפוץ הבתים.
(ב) תשובה לחייב היתומים בקנס ק' זהובים אינו [איני] רואה בזה יסוד שאין קונסין היתומים ואין מעמידין אפוטרופוס לחייבן אלא בשור המועד מפני היזק הרבים, אבל בשאר מקומות לא מצאנו, אבל מ"מ לקיום המשכונא שיעשה האפוטרופוס אין צריכין כלום דכל שיש בידם שטר מינוי ב"ד ושנתנו להם רשות למכור או למשכן הבתים כל מה שעשה עשוי ואין היתומים יכולים לערער לכשיגדילו. ואם שמא לא עשו ב"ד שטר זה כשמנום אפוטרופים עכשיו כשימשכנו הבתים על הדרך הכתוב למעלה יתנו להם ב"ד רשות וקיום. שאף על פי שאמרו שהאפוטרופוס אין מוכרין בתים היינו דוקא כשלא נטלו רשות מב"ד אבל כשנטלו רשות מב"ד מוכרין וכדגרסי' עלה בתוספתא בפ' הנזקין וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר.
<h2> רנ</h2>
(א) שאלת אפוטרופא שמת קודם שהגדיל היתום וכשהגדיל היתום תבע מיורשי האפוטרופס להחזיר לו נכסיו. והיורשין טוענין שאביהם החזיר הכל והיתום טוען קטן הייתי באותה שעה שמת אביהם ומסתמא לא השיב דאילו השיב פושע היה.
(ב) תשובה לא מבעיא אם לא מסרו לו ב"ד או אביהם של יתומים דבר ידוע אלא שמינוהו סתם על היתום דאין ליתום על היורשין כלום שהרי אינו יכול לתבוע שום דבר ידוע ושמא לא קבל מנכסי היתום כלום. אלא אפי' מסרו בידו דבר ידוע כמו מעות או ש"ח וגבה אותם אי נמי מטלטלין ועכשיו אינם מצויין ביד היורשים הרי אלו פטורין דשמא האכילם ליתום או אירע בהן אונס. ואם מינהו שהוא פטור מגניבה ואבידה שמא נגנבו או נאבדו והיורשים פטורים וטועני' בשטר היוצא על היתומים שאינו גובה אלא מחצה. ומ"מ היורשים שטענו שאביהם שמא החזיר הכל טוענין להם כמ"ש. אבל אם טענו אבינו החזיר הכל אין טוענין להם שאם עשו עצמן בטענה זו כברי ואינם טוענין טענת יורש אלא טענת בריא ובכל כי האי אין טוענין להם. וכדמוכח בפ' ח"ה (דף ל"א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכן בכתובות בפ' דייני גזירות (ד' ק"ט ע"ב) בהדי הוא שעשה סי' לא' והרי הוא כאביהם שאמר החזרתי בעודנו קטן. ועכ"ז לא ראיתי לחייב את היורש דשמא מקצת נאבד ומקצת החזיר ואפי' תדין אותו כפושע לא נודע בכמה פשע שנחייב היורשי' בו ועוד דשמא לא פשע בחזרתו אם הגיע היתום לעונת הפעוטות דשמא מסר לו מעות ללמדו ולהרגילו במשא ומתן כדרך כל הארץ וע"כ אמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.
<h2> רנא</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' ק"ל)
<h2> רנב</h2>
(א) ירונדא
(ב) שאלת ראובן לוה מנה משמעון בשטר ובנאמנות ומת ראובן הלוה בחיי שמעון ואח"כ מת שמעון ויורשי ראובן מכרו נכסיו ובאו יורשי שמעון ליפרע מן הלוקח. וטען הלוקח כי ראובן הלוה מת בחיי שמעון המלוה והיה חייב שמעון שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו הודיעני אם יועיל הנאמנות.
(ג) תשובה שורת הדין הנאמנות מועיל בין לגבות מן הלוה בעצמו בין מיורשיו וכן דעת ר"ח והרב אלפסי ז"ל ולא אמר אבא שאול (כתובות ד' פ"ז) אבל מה אעשה והרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא דוקא כשאומר דלא נדר. אבל אומר נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך אין לו ולא ליורשיו ולא לבאים מכחו שבועה עליו כמ"ש במשנת הכותב והדין נותן דתנאי שבממון הוא ותנאו קיים. אלא שהר"ז הלוי ז"ל חלוק בדבר ויש לו קצת ראיה שם בגמרא ואני כבר עמדתי עליה והראיתי בה פנים להעמיד משנתינו וכדברי הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל. ומ"מ כל שיש בו נאמנות אף הרז"ה ז"ל מודה דתרי לא עבדי כרב ושמואל דאמרו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה לא יפרע שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד שנאמר שאף נאמנות לא יועיל אצל היורשים משום דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אמרינן במקום נאמנות נוסף על דברי רב ושמואל. וז"ל הר"ז הלוי ז"ל שם בפ' הנשבעין לא מהניא נאמנות בכל לשון לגבות מן היתומים בלא שבועה אלא עשו חכמי דורנו ז"ל תקנה שאם באו לגבות היתומים בלא שבועה בשטר שיש בו נאמנות דיינין להו בתחילה כר' אלעזר שנשבעים היורשים ונוטלין ולא מפקעי' שטרא בתרי קולי שלא תנעול דלת בפני לווין וה"ה והוא הטעם כשבאין ליקח מן הלקוחות.
<h2> רנג</h2>
(א) עוד שאלת ב"ד שזכו לב"ח את חובו וכשבא להגבותו מקרקע של לוה עמד הלוה והקנהו לבנו קטן אם יש כח ביד ב"ד כגון אנן דהדיוטות אנן להוציא מידו הואיל ונראה לב"ד שהדבר הברחה בעלמא וכמתנת בית חורין [חורון]. וגם זה לא ניתנה אלא כדי להבריחה מבעל חוב הודיעני אם יש לעשות תקנה לכך.
(ב) תשובה אעפ"י שראיתי בימי הגדולים אשר בארץ המה שהיו המערימים עושים כן ונהגו הגדולים נ"נ ענותנו' יתרה וחשכו שבטם מהם עכ"ז אני אומר כי זו מצוה רבה וכל אשר דן בזה דין אמת לאמתו שתורתנו אמיתית ורוחקת בשתי ידים עושה רשעה. וכדקאמר ליה רב חסדא למרי בר איסק (מציעא ד' ל"ט:) הכי דאיננא לך ולכל אלימי חברך. ומ"מ בנדון שלפנינו מן הדומה להבין פשוט לגבות ממנו אף כשת"ל שהמתנה גמורה בלא שום הערמה. שלא אמרו אין נזקקין לנכסי יתומים אלא משום חשש צררי דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דגרסי' בערכין בפ' שום היתומים (ערכין ד' כ"ב) שמתוה ומית בשמתיה והילכתא כר"ה בריה דרב יהושע. וזה כיון שעמד האב בדין נתקיים השטר בחותמיו ובין גביית ב"ד לגמרו של דבר גומר זה ונתן דבר ברור הוא זה שאין כאן כלום לא משום שובר ולא משום צררי. והו"ל כמית בגו זימניה דגובין אפי' מיתמי ואפי' הם קטנים וא"נ כשחייב מודה ושמתוה ומת בשמתיה ואפי' מלוה ע"פ לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא גובה מן היורשים. ואפי' קטנים והוא שיש עדים שלא הגיע זמנו של מלוה וכדר"ל א"נ בשהעידו עדים דעדין הוא ביד אביהם וזה נ"ל ברור וא"צ לפנים.
<h2> רנד</h2>
(א) שאלת מעשה היה בפירפינייאן בראובן שהשיא את בתו לאה לשמעון והכניס לו עמה סך ממון בנידוניא וילדה לו בת ואח"כ מתה לאה ואחר זמן מתה ג"כ הבת שילדה לו ועכשיו עמד ראובן ותבע בדיני הגויים שיחזיר לו אותו ממון הנדוניא שהכניס לו עם לאה בתו. ואעפ"י שהבעל יורש את אשתו והאב את בתו בדיני ישראל טוען ואומר שאין לחוש לירושת הבעל כיון שהכל יודעי' שהם הולכים בדיני הגויים והרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן. וכמ"ש (כתובות ד' ס"ז) גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהם לפי שאסמכתין עליהם ואף על פי שאין כתובה נגבית מן המטלטלין. ועוד סמכו הגאונים ז"ל ותקנו שיהא כל בע"ח גובה מטלטלין דיתמי ועל ירושת האב בנכסי הבת טוען שהמלך חקק בנימוסיו שכל שימות הולד תוך זמן ידוע שיהא מה שיש לו מצד האם ליורשי האם ודינא דמלכותא דינא.
(ב) תשובה כל דבר שבממון תנאו קיים ובאמת אמרו שמתנין בכענין זה וכדאמרי' בירושלמי הני דכתבין אין מיתת בלא בנים תהדיר מוהרא לבי נשא תנאי ממון וקיים. ומוסיף אני על זה שבכ"מ שנהגו להתנות ולעשות כזה תנאי אפי' הנושאים שם סתם גובין מהם אם מתה בלא בנים שכל הנושא סתם ע"ד הנוהג שם בישראל נושא וזהו שקראוה בפ' המקבל דרישת הדיוט. ומ"מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפי' לעמוד לפניהם לדין אפי' בדבר שדיניהם כדין ישראל. ע"כ אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו. ומה ממון יתהנה לירש שלא כתורתנו והמביא ראיה בזה מגמלי דערביא טועה. דכתובה מן הדין היה לגבות ממטלטלין דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה אלא ששמעו רבנן דברי ר"מ שאין סמיכת האשה חזקה עליהם משום שגבייתה לזמן מרובה. ובערביא שכל עסקיהם בגמלים סמיכתה עליהם שאין קונין קרקע אדרבא ימכרו קרקע להתעסק בגמלים. וכן הגאונים ז"ל שתקנו לגבות עכשיו ממטלטלין דיתמי לפי שראו חכמי ישראל שכן יפה להם לישראל לפתוח דלת בפני לוה וחכמי ישראל הם כאביהם של ישראל וחייב לשמוע להם. וגדולה מזו אמרו שב"ד מתני' לעקור ד"ת וסמכו על מה שאמרה תורה אשר יורוך וכ"ש למגדר מילתא. אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה. וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה דאפי' גזלה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפ' הכונס (בבא קמא דף ס' ע"ב). ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק. ובמ"ש דינא דמלכותא דינא יגעתי הרבה שאמרתי אפשר דשמואל אמר כן כשהמלך רוצה שידינו בארצו חכמי הגויים וע"ז [וע"פ] הספרים שנתחברו להם. והמלוה את חבירו שלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתי ומי שגובה כן ע"י ערכאות הגויים ודאי גזלן הוא. וא"ת לומר בזה שהלוה נעשה כמ"ד ליה מהימנת עלי למימר דלא פרענא הנה בדיניהם שאפי' הלוקח חפץ מחבירו אם יש למוכר ראיה שהיה שלו מוציאו מיד הלוקח ולא שבקת חיי לכל בריה. וכך ראיתי שאין הדברים אמורים אלא במה שהוא נעשה בדיני המלכות שכל עם ועם יש לו חקים ידועים בדיני המלכות ודינא דמלכותא אמרו דינא דמלכא לא אמרו וכל מה שאינו מחקי המלוכה אעפ"י שיאמר עכשיו המלך כן אינו דין וכן הסכימו הראשונים ז"ל. וכן אינו דין אלא במה שיש לו למלך תועלת כאותה שאמרו בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי"ג ע"ב) אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשרי ועברי' עליהו. ואקשי' והא לא עבדי מאי דאמר מלכא מלכא אמר זילו קטולו לכולהו באגי ואינהו קטלו מחד מחד באגא שליחא דמלכא כמלכא ולא טרח. וכהנהו נמי דפ' חייה [ח"ה] (ד' נ"ד ע"ב) בדורא דרעותא דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והני זיההורי [זהרורי] דמזבני ארעא לטסקא וכן כל כיוצא בזה. וא"נ במה שישראל עושה עם ישראל חבירו מדעת עצמו כאותה שאמרו בפ"ק דגיטין גבי מתני' דכל השטרות העולות בערכאות שלהן כשרים חוץ מגיטי נשים דאקשי' קא פסיק ותני כל השטרות ואפי' שטרי מתנה במאי קני בהאי שטרא חספא בעלמא הוא ופרקי' תני חוץ מגיטי נשים. ואיכא דאמרי משום דינא דמלכותא דינא כלומר אף על פי שמצד דיני המלך אינו מועיל כיון שבמתנה אין בו תועלת למלך כיון שזה מדעתו עשה מתנתו בערכאות הרי קבל עליו לילך בזה בדיני המלכות שאמר שכל שטר שיעלה בערכאות שיועיל ויקנה. ובדבר שבממון יכול לשעבד עצמו וליתן משלו שלא מן הדין כמ"ש מתנה ש"ח להיות כשואל וכענין ערב דמשתעבד אף על גב דהוי אסמכתא.
<h2> רנה</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' שמ"ב).
<h2> רנו</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סי' קל"ג).
<h2> רנז</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סי' ק"ה).
<h2> רנח</h2>
(א) שאלה אם א' נתן או הניח למקום א' דבר מה ולא אמר לבעל שום דבר ונאבד אותו הענין מהו.
(ב) תשובה צריך לחקור בענין אם הבעל מהמקום שהופקד שם עשה פשע בענין או לא. כי אם ראובן הניח במשל לבית שמעון דבר מה ואינו יודע שום דבר מאותו הענין אם לא נשבע לשקר חוקרין ב"ד ומחייבין את שמעון. דקיי"ל (ב"ק ד' ק"ו) שאין הלכה כרב דאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שלקח בעל הדין שבועה מבעל דינו לא ישלם אם גוף תביעת הוא זה והברורים שלא שמעו בקולו שלא כדין עשו וחייבין הקהל לקבל עדיו ואם יעידו כן יחזרו ויחייבו את שמעון.
<h2> רנט</h2>
(א) שאלת ראובן שהיה חייט והוא רגיל בבני עירוני א' מכמה שנים שהוא אוהבו ועושה לו כל מלאכתו ואין אומן אחר עושה לו שום מלאכה. והעירוני נוהג לתת לו לראובן בשכרו שני דינרים מכל מלבוש שהוא עושה לו. עכשיו בא שמעון וגם הוא חייט ורצה להכניס עצמו באהבת העירוני הזה ואמר לעשות מלאכתו בזול מלבוש א' בדינר. וראובן בא ונתרעם על שמעון שגרם לו הפסד וגוזלו בידים מכמה דרכים בזלזול השכר ושנכנס בגבולו והוא יכול להרויח כזה וכזה בכמה מקומות בעיר. יורנו רבינו אי הוי כמזיק בידים או גרמא בנזיקין וכעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דאסור אבל אין ב"ד מוציאין מידו.
(ב) תשובה בכל כי הא אין הב"ד מוציאין מידו שהגוי בעל המלאכה נתן לו מדעתו. אבל מסתברא שמוחין בידו ואף על פי שאמרו (בתרא ד' כ"א ע"ב) אבר [בר] מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב שאני הכא דדמי קצת למצודת הדג דתניא (ב"ב שם) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. ואפי' מ"ד האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקי' ריחייא גביה דינא הוא דלא מעכב מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי מודה במצודת הדג כדאמרי' התם דשאני התם דגים דיהבי סיראי. וה"נ כיון שרגיל הוא לעשות מלאכתו ע"י זה כל שהוא צריך למלאכה זו הרי הוא כיהיב דעתו על זה וכאילו בא לידו וקרוב הוא לנוטל ממנו שכרו אעפ"י שאינו נוטל ממש. ועוד דכל מכר הרי הוא בא לידו כבר דתניא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ"ג:) בכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה ואוקי' בדאשתחיט במכירי כהונה ולויה ודאשתחיט בחיי אבוהון. ואלא מיהו לא דמי לגמרי דהתם בסתמא ודלא הדר ביה במכרין אחרים אבל מ"מ למדין ממנה דכל מכר קרוב הוא להיות כאילו נותן לו. וההולך ומפתה את הגוי לעשות את מלאכתו עמו כפוסק לחיותו של זה וגוערין בו ומוחין בידו.
<h2> רס</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סימן י"ג).
<h2> רסא</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' ע"ו)
<h2> רסב</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סימן מ"ד).
<h2> רסג</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' שע"ג)
<h2> רסד</h2>
(א) (א"ה בא בדרך ארוכה במיוחסות סי' ב')
<h2> רסה</h2>
(א) אושקא.
(ב) שאלתם מ"ש (בתרא ד' קנ"ה:) קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו ואסיקנא עד שיהא בן כ' ואמר אמימר ומתנתו מתנה מהו לשעבדן מחמת חובו שעבוד הרי הוא כמכר או כמתנה.
(ג) תשובה שעבודו שעבוד ולא אמרו אלא מכר כדי שלא ימכור כל נכסי אביו ולא מן הדין הוא זה אלא מן התקנה ולפיכך לא תקנו אלא במצוי דהיינו נכסי האב ולא בנכסי האם. ובמכר ולא במתנה שאחר שנעלו את הדלת בפניו פתחוהו לו ואמרו שתהא מתנתו מתנה כדי שימצא בני אדם שעושין עמו דברים של חסד. וכ"ש בשעבוד שאם אין אתה עושה כן נמצאת נועל בפניו. שלא ימצא מי שילונו וימכור לו ולא שיקח ממנו אף שאר נכסים אם אין אחריות הלואתו ומכירתו על נכסיו. סוף דבר למכור בנכסי אביו דוקא אמרו ואפי' מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה ולא כלום מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפי' ליתניהו להני זוזי חייב הוא לשלם מנכסיו והלוקח גובה מנכסי' בני חורין ולא מן המשועבדין. דכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה ע"פ כדאסיקו בפ' ח"ה גבי מעשה דפרדסא. ומסתברא שאפי' אין לו שאר נכסים לגבות מהן גובה מנכסי האב. ומעשה דבני ברק דבפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ"ה:) שבאו בני משפחה וערערו לומר דקטן היה באותו שעה לבטל המקח באו ולשלם דמי מקח ללקוחות ולא לבטל המקח ולפטור את הלקוחות בלא כלום.
<h2> רסו</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' ר"ה).
<h2> רסז</h2>
(א) (א"ה שם סימן ר"ז).
<h2> רסח</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סימן כ"ז וסימן ס"א).
<h2> רסט</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סימן ס"ב).
<h2> ער</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סימן רל"ה).
<h2> רעא</h2>
(א) שאלתם יעקב נתן כל נכסיו לשמעון בשטר מתנת בריא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ומת הבן בחיי האב וחזרו לאב הנכסים לפי שלא היו לו בנים לשמעון. ולאחר זמן נתן יעקב כל נכסיו לדינה בתו ונפטר לבית עולמו ואחר פטירתו החזיק' דינה בתו בקרקעות שני חזקה ומתה והניחה בנים קטנים שהחזיקו בקרקעות לאחר מיתתה. ועכשיו באו היתומים למכור מן הקרקעות והכריזום כי כן מנהג בעיר. והוציא ראובן בנו של יעקב הנז' שטר המתנה שעשה יעקב לשמעון אחיו והוציא גם כתב ידו של שמעון מקויים בעדים מעידים על חתימתו שנתן לו כל נכסיו וכל זכות שהיה לו במתנה הנז'. וטוען שהנכסים הם שלו ושלא כדין החזיקה בהם דינה אחותו ובניה אחריה. ויורשי דינה טוענין כי הנכסים מאמם היו או מחמת יעקב אביה שנתנם לה. או שמא לקחתם מראובן אחיה שהרי החזיקו בהם שני חזקה והחזקה שהחזיקה בהם היא שראובן היה דר במקצת הבתים בבית מיוחד לעצמו מפני שהיו מחצית הבתים שנתן לו אביו ודינה היתה דרה בבית א' מן הבתים לעצמה. והם טוענים כי לפחות אותם בתים שהחזיקה בהם אמם שלהם דשמא לקחתם מראובן אחיה אפי' יהיה כדבריו ששמעון אחיו נתנם לו הודיעני הדין עם מי.
(ב) תשובה הדין עם יורשי דינה וטענתם טענה דכל יורש שאינו טוען בשמא אלא בבריא היודע אמתת הדברים אין דנין אותו אלא כפי טענותיו שטען ואין טוענין אותו כלל. ולא אמרו טוענין ליורש אלא כל שהוא טוען בשמא הוא שטוענין לו וכדמוכח בריש פרק ח"ה (דף ל"א ע"א) דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכן בפ' שני דייני גזירות (כתובות ד' ק"ט ע"ב) בעובדא דעשאה סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאמר אביי כל מאן דמוקי אפוטרופא לוקים כי האי. וזה שהוציא שטר מתנה בכתב ידו של אחיו ודאי קנה שהמתנה והמכירה אינן צריכות עדים דלא איברו סהדי אלא לשקר. דתנן כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה שדי נתונה לך שדי מכורה לך הרי זו מכירה ונתונה. ואילו טענו יורשי דינה בטענת בריא שיעקב זקנם נתנם לאמם היה הדין עם ראובן שכבר הודו מתוך טענותם שלא לקחם אמם מראובן ואלו יעקב לא זכה בהם אם כתב ידו של שמעון אמת ומקויים. ומעתה אין אנו טוענים ליורשים וכמ"ש כיון שהם טוענים בבריא אבל עכשיו שטענו בשמא כיורש מקבלין אותן ועוד ב"ד טוענין בשבילם כל מה שהיתה אמם יכולה לטעון. וכיון שכן אם החזיקו בין אמם והם שלש שנים זכו בהם ובלבד שהתחילה אמם להחזיק בהם. שהיורש אף על פי שאינו צריך טענה ראיה צריך כדאיתא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' מ"א ע"ב) והראיה היא שדר בהם מורישם יום א'.
<h2> ערב</h2>
(א) לסרקסטה
(ב) שאלתם ראובן נפטר לבית עולמו ונתן כל נכסי עזבון מורישו לשמעון מקרקעי ומטלטלי. ובכלל מתנה זו היה שדה ידוע מאבותיו. ואחר מתנה זו נתנה רחל אלמנת ראובן אותו שדה ללוי ושלא נשבעה שבועת אלמנה וב"ד לא עשו גוביינא. אח"כ עשה לוי שטר הודאה לרחל בקנין וכך כתוב בו מחמת שאני מודה הודאה גמורה שאותו שדה שהוא בשדה פ' שמצרניו פ' ופ' היה של ראובן הנז' ואחרי מותו נתנתו לי רחל אלמנתו. והריני מודה בפניכם שע"מ כן וכן נתנתו לי רחל אלמנתו והריני מודה שמכח המתנה בלבד ירדתי תוך שדה הנז' וקנינו מלוי לרחל ולוי מחזיק בשדה ולא עלו לו עדיין שני חזקה, הודיעני שטר הודאה זה אם הוא עדות לראובן ששדה זה היה של ראובן ואם יצטרך שמעון להביא ראיה אחרת ואם יצטרך שמעון לעשות מחאה תוך שלש שנים אם לאו.
(ג) תשובה הודאה גמורה היא זו ומעתה אין יכול לוי לטעון שלא היה של ראובן שכבר הודה. אבל שמעון צריך לעשות מחאה תוך שלש דיכול לוי לטעון חזרתי ולקחתיו ממנו כשידעתי שלא היה של רחל אלא של שמעון או שהיה לשמעון תביעה עליו לקחתיו ממנו דאמינא אזבון דינאי. ומה ששאלתם שלא נכתב עדין שטר ההודאה ושאלתם אם יש להוסיף עוד בשטר ההודאה כדי שיהא ממנה ראיה ביד שמעון כשיתבע השדה מלוי. אומר אני שאם הוסיף בשטר ההודאה כן ולא יהא רשות בידי לעולם לטעון שחזרתי וזכיתי בשדה זו מכח מכר או מתנה שמכרתו או נתתו לי רחל או א' מב"כ ראובן בעלה. אלא יברר טענתו בשטר או בעדים כשרים אם הוסיף וכתב כן לא יוכל לוי לשוב ולטעון שום דבר.
<h2> רעג</h2>
(א) (א"ה בחלק ד' סימן רמ"ב).
<h2> עדר</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סימן ס"ח)
<h2> ערה</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ד'] סימן ס"ט).
<h2> רעו</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' סימן ק"ג).
<h2> רעז</h2>
(א) (א"ה במיוחסות סימן כ"ב).
<h2> רעח</h2>
(א) (א"ה שם [במיוחסות] סימן ס"ה).
<h2> רעט</h2>
(א) שאלת רחל האלמנה שדכה בתה עם בן ראובן והתנה האלמנה לתת משלה מנה ליד שליש שיבררו רחל וראובן הנז' מיד. ואותו שליש יתעסק במנה הנז' ח' שנה ובאותו זמן יתן הכל לנדוניא אותה הבת. ועוד חייבו עצמם זה לזה במנה והשלישו השטרות ביד שליש שאם ימאן שום א' מהם לקיים מה שהתנה שיתן השליש ב' שטרי החוב לשני. ועכשיו בא ראובן וטען שבררו שניהם שליש לאותו מנה כבר זה שנתים ועדיין לא הביאה רחל המנה ליד השליש ולפי*כך יש לשליש הא' להחזיר לו ש"ח. ורחל טוענת שעדיין לא בררו השליש ועד אחד מעיד שבררו השליש ושהודה להם להיות שליש ועד א' מעיד שבררו אותו השליש אבל אינו זכור אם הודה להם אם לאו. אותו [אולי צ"ל ואותו] שליש אומר כי מעולם לא ידע ולא שמע שבררו אותו לשליש אבל ראובן היה מבקש ממנו ולא הודה לו. ויש מי שאומר שאין כאן אלא ע"א והשליש מכחישו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' אם בררו אותו שניהם ולא נתרצה השליש לקבל או שמת אין כאן שמת הודיענו הדין עם מי וכן אם בררו אותו והשליש לא שמע ולא ידע מי אמרינן היה לה לרחל להביא ואם יקבל יקבל ואם לאו יצאת מידי חובה.
(ב) תשובה על הסכמת רחל וראובן בבחירת השליש הרי יש כאן ב' עדים וכל שבררו אותו היה לה לרחל להביא המנה ליד השליש אם ירצה לקבלם ואם יסרב הרי הוא [היא] פטורה. ורחל כבר הודית שלא הביאה ושלא סירב השליש שהרי היא טוענת שלא בררה וכל שהיא אומרת שלא בררה כאומרת שלא הביאה ושלא סירב בו השליש. אבל הלשון שכתבת יש בו מקום עיון שאם כתבת הלשון בדקדוק והוא שכתבת שאם ימאן א' מהם לשון מיאון משמע אחר אזהרה או אחר בקשה כמו עד מתי מאנת לענות מפני המאנים לשמוע אם מאן ימאן אביה וכן מדברי חכמי' ז"ל קטנה שמיאנה הממאנת והאילונית וכל שיושבת ולא נתבעת אינה ממאנת. ולפיכך אם הלשון הזה בא בדקדוק קרוב אני לומר שרחל פטורה כל שלא תבעה ראובן באותו מנה להביאו ליד השליש. אבל אם תבעה ומיאנה הרי זו חייבת ובלבד אם הסכימה בברירת השליש. שהיה לה להביא ביד השליש או לדעת ע"ס השליש שיתרצה בקבלת המנה אם לאו ובהסכמת ברירת השליש הרי יש כאן ב' עדים שהסכימה בברירתו.
<h2> רפ</h2>
(א) (א"ה בחלק ג' סי' ר"ב).
<h2> רפא</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סימן ר"ד).
<h2> רפב</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ג'] סימן ל"ו).
<h2> רפג</h2>
(א) (א"ה בחלק ב' סימן רל"ג).
<h2> רפד</h2>
(א) (א"ה בחלק ה' סימן קמ"ז).
<h2> רפה</h2>
(א) (א"ה שם [בחלק ה'] סימן קמ"ח).
<h2> רפו</h2>
(א) להרי"ף ז"ל
(ב) שאלה [כאן יש הערת המגיה בגוף הספר] א' מן החברים גנב ספרי פירושים לחברו וכשתבעו ממנו נשבע ש"ח שלא יחזירם לו עד שיעתיק אותם ויש שהורו שמותר לגונבם.
(ג) תשובה הגנב הטוען עיל"ם [אולי צ"ל עיל"ה [= עם יתר לומדי ההיתר]] טעו ושלא כדין עשו שזה שהורה שמותר לעשות כן והורה לו משום שמתלמד ד"ת שהיא מצוה ומותר טעה. משום שאמרו לולב הגזול והיבש פסול ואיתמר עלה משום דמצוה הבאה בעבירה הקדוש ברוך הוא שונאה שנאמר ביה אוהב משפט שונא גזל בעולה. הילכך הו"ל בהוראתו חוטא ומחטיא והגונב יש עליו ג' לאוין א' משום גונב וא' שנשבע שלא יחזיר אותם והו"ל עובר על ד"ת וא' משום גזל לפי שהוא גוזל שלא מדעת. ואעפ"י שהגזלה בכלל הגניבה הוא אלא שנסתר בלקיחתן משום שאמרו אל תגנוב את שלך מאחורי הגנב שלא יתראה עליו כגנב ואם אסור בשלו כ"ש בשל אחרים. ואף אותה המצוה שנתכוין לה לא עלתה בידו שאמרו לולב הגזול והיבש פסול שלא עלתה מצוה בידו ע"כ.
